תהיה גבר, דבר על הרגשות שלך

ההסללה הגברית בחברה מגיל צעיר מובילה לכך שגברים שנמצאים בהליך גירושין מתקשים להודות שהם במשבר ולבקש עזרה. מרחבי תמיכה לגברים חשובים כל כך דווקא ברגעים הקשים של פרידה

לפני כמעט שנה, כשהבן שלי היה בן 4, היה לי ערב קשה איתו - לא הסכמתי למשהו שהוא ביקש. ואז, רגע לפני שהוא נרדם, הוא ביקש לשתף אותי: "אבא, עצוב לי בגוף", הוא אמר, "אתה התנהגת לא יפה ואני מרגיש שהדמעות לא יוצאות לי מהעיניים".

כמה ימים אחרי זה שמעתי אותו אומר לזוגתי על משהו אחר: "אמא, פגעת לי ברגשות". שמחתי לשמוע שהוא לא מפחד לדבר בשפת הרגשות ושהוא יודע לעשות את זה. לצד השמחה הזו, עלה בי פחד גדול שמלווה אותי מאז שהוא נולד - אני מפחד שבמסלול החיים שלו ושל הבן הצעיר יותר שלי, מישהו בדרך יעשה להם את מה שעשו לי כשאני הייתי ילד, וידרוש מהם: "תהיה גבר!" ויוסיף "בכי זה לחלשים".

המשאלה שלי היא שבמסלול החיים של הבנים והבת שלי, לא ייקחו להם, ולכל הילדים והילדות, את הזכות להיות מחוברים לעצמם ולדבר את הרגשות שלהם.

אסור לוותר על העושר הרגשי שלנו

התרבות המודרנית מלמדת בנים, שבהמשך יהפכו לנערים וגברים, לוותר על חלק משמעותי מהעושר הרגשי שלהם, שהם כל כך זקוקים וזכאים לו.

התפיסה המסורתית הרווחת, גם בסוף שנת 2021 תחילת 2022 , מייצרת מצב שבו כחברה אנחנו מעודדים את הבנים, הנערים והגברים לא להיות רגישים ועדינים, אלא קשוחים, חזקים, עצמאים בעלי עוצמה ומנצחים. אנחנו מצפים מגברים להדגיש בחייהם נושאים כמו כוח, עוצמה, עצמאות, היעדר רגשות והיעדר פגיעוּת.

טרנס ריל (1) שכתב, בין היתר, את רב המכר "אני לא רוצה לדבר על זה - על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה", סבור שכחברה אנחנו לא מלמדים גברים כלים חיוניים במערכות יחסים אינטימיות. לדבריו, לא יהיה נכון לבקש מנשים שיוותרו על הציפייה שלהן מגברים לנהל מערכות יחסים רגישות. הדבר הנכון הוא שאנחנו, הגברים, "נספק את הסחורה" - נפתח את ליבנו, נלמד על הרגשות שלנו ועל דרכים מיטיבות להביע אותם.

אבל איך עושים את זה כאשר התפיסה המסורתית יוצרת הסללה גברית? כלומר, החברה מעצבת את הבנים והגברים בדמות האידיאולוגיה הגברית המסורתית - ככל שאתה פחות רגיש ופגיע אתה יותר גבר. ההסללה הזו מזיקה לבריאות הנפשית והגופנית של גברים, ומייצרת עומס רגשי משמעותי, שמוצא ביטוי ביתר שאת בזמן משברים בחיים ובמיוחד במשבר שקשור בפרידה ממערכת יחסים משמעותית, כמו מערכת יחסים זוגית ארוכה.

לא בכדי באוגוסט 2018 התפרסמו הנחיות רשמיות וספציפיות של ה-APA (American-Psychological Association) לעבודה עם בנים וגברים. הנחיות אלו נכתבו מתוך הבנה שיש צורך לתת ביטוי בחדר הטיפולים להסללה הגברית שליוותה את התפיסה המסורתית לאורך שנים.

אם נמצא שיש מקום לתת ביטוי לכך בחדר הטיפולים, הרי שבוודאי שיש מקום להכיר ולתת לכך ביטוי בחדר הגישור ובמיוחד בגישור לגירושין. התפיסה המסורתית הובילה לכך שאנחנו הגברים מתקשים, בדרך כלל, להגיד: "אני במשבר"; אנחנו לומדים להחזיק בבטן ולא להיעזר. אפשר לומר, אם כי בהכללה, שכדי לשמור על עצמם גברים למדו לאורך שנים להיכנע ולהכיל חוסר אונים. הכניעה וההכלה הללו מובילות לקושי משמעותי, נוסף על הקשיים הקיימים ממילא, להתמודד עם המשבר של פרידה וגירושין ועם הדברים שעולים בחדר הגישור או בבית המשפט לענייני משפחה.

אפשר לומר בהכללה, שכדי לשמור על עצמם גברים למדו לאורך שנים להיכנע ולהכיל חוסר אונים. הכניעה וההכלה הללו מובילות לקושי משמעותי, נוסף על הקשיים הקיימים ממילא, להתמודד עם המשבר של פרידה וגירושין ועם הדברים שעולים בחדר הגישור או בבית המשפט לענייני משפחה

כאילו לא די בהשפעה הקיימת ממילא כתוצאה מההסללה הגברית, לשירות הצבאי יש השפעות רבות על גברים רבים, במיוחד במדינת ישראל. אנחנו נחשפים בדרך כלל למקרי הקצה של אירוע ספציפי וקשה שהוביל לפוסט טראומה, אלימות, התמכרות לסמים או לאלכוהול, התמכרות לאדרנלין ועוד. אנחנו פחות חשופים לאלפים הרבים של גברים שמדווחים שלא חוו אירוע טראומתי ספציפי במהלך שירותם הצבאי, אבל נושאים בקרבם שנים רבות, לעיתים אפילו בלי להיות מודעים לכך, טראומות מתמשכות מהשירות הצבאי. הטראומות הסמויות הללו, מייצרות פגיעה נוספת ביכולות של גברים רבים להביע עושר רגשי בכלל ובמיוחד במהלך פרידה.

ד"ר אפי זיו מכנה את הטראומות המתמשכות בשם "טראומה עיקשת" (2). "טראומה עיקשת היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים בזמן הווה (סקסיזם, גזענות, הומופוביה, לאומנות). שלא כמו טראומות שהגדרתן נסמכת על העובדה שהאירוע שחולל אותן הסתיים, עיקשותה של הטראומה העיקשת היא תוצר של מציאות חברתית טראומטית מתמשכת".

פגיעוּת מייצרת אמון

"תראו לי אישה שיכולה לשבת עם גבר שמפגין בושה אמיתית, פחד ופגיעוּת ופשוט להיות איתו, ואראה לכם אישה שעבדה על עצמה ולא שואבת את המעמד והכוח שלה מהגבר הזה. תראו לי גבר שיכול לשבת עם אישה שמפגינה בושה אמיתית, פחד ופגיעוּת, בלי ניסיון לתקן דבר, אלא רק להקשיב, ואראה לכם גבר שעבד על עצמו ולא שואב את הכוח והמעמד שלו מלשחק אותה הקוסם מארץ עוץ, זה שמתקן את כל הדברים".

המשפט המופלא הזה, שהביא אותי לתובנות רבות בחיי בשנים האחרונות, הוא מתוך הרצאה של ד"ר ברנה בראון (3) בשם: "קריאה לאומץ" שניתן למצוא בנטפילקס.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור בדצמבר 2021.

_______________

עו"ד ומגשר גלעד ברגשטיין מלווה ועוזר לאנשים להוביל בחיים שלהם תקשורת אפקטיבית מקרבת שבונה מערכות יחסים חזקות ומבוססות עם עצמנו ובכל מערכות היחסים החשובות לנו. מגשר עסקי ומשפחתי, עו"ד- מוביל אנשים וארגונים בתהליכי משא ומתן קונפלקטואליים, מרצה ומלמד גישור, משא ומתן ותקשורת מקרבת, מנחה מעגלי גברים, מרצה על סיפור האבהות האישי שלו בהרצאה "אבא אני מקשיב" והיוצר והיזם (בשותפות) של הפודקאטס "הורות בשני בתים" שמעלה לדיון נושאים שקשורים לחיים ב־2 בתים. וְצָמַחְתָּ - מרחב תמיכה, ריפוי וצמיחה לגברים בתהליכי פרידה וגירושין https://lp.vp4.me/cbte

(1) טרנס ריל הוא מטפל משפחתי, מרצה וסופר בעל הכרה בינלאומית. כתב מספר ספרים שהפכו לרבי מכר, כולל הספר: “אני לא רוצה לדבר על זה - על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה״ (הוצאת עם עובד).

(2) המאמר "טראומה עיקשת" פורסם בגיליון 5 של כתב העת “מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית״ (קיץ 2012).

(3) ברנה בראון היא פרופסור למחקר באוניברסיטת יוסטון ופרופסור אורח באוניברסיטת טקסס. היא עוסקת כבר שני עשורים בחקירת ולימוד אומץ, פגיעוּת, בושה ואמפתיה והיא מחברתם של חמישה רבי מכר: "מושלמים כמו שאנחנו״, “נועזות מאוד״, “עולות חזק״, “אמיצות במדבר״ ו״האומץ להעז״. הרצאת הטד שלה “העוצמה שבפגיעוּת״ היא אחת מחמש הרצאות הטד המובילות בעולם עם למעלה מ־56 מיליון צפיות.