בעקבות המשבר העמוק בחברה הערבית, משרדי ממשלה, חברות עסקיות, עמותות וקרנות מחו"ל מציפים את המגזר ביוזמות להטמיע בו את הגישור. איך אפשר לשלב בין גישור שמגיע מחברה המתקיימת לפי תרבות של אינטרסים לחברה שפועלת לפי תרבות של כבוד? במקום לבחור בדרך אחת, אפשר לאמץ את שתיהן
בחודשים האחרונים הולכת וגוברת בציבור הישראלי התודעה שהחברה הערבית בארץ נמצאת במשבר עמוק, המלווה באלימות קשה, בפשיעה גוברת ובמעשי רצח תכופים ורבים. בשנים האחרונות היינו עדים להתחזקות משפחות פשע בקרב הציבור הערבי בארץ, ונחשפנו למאבקים בין משפחות פשע המלווים בשימוש רב בנשק חם. נדמה שמשך תקופה ממושכת המצב הלך והסלים, בעוד הרשויות נמנעות מנקיטת פעולה נחושה והחברה הערבית נמנעת מקריאה נחרצת להתערבות של המדינה במתרחש בקרבה.
קשה להצביע על הסיבות המדויקות שהביאו לשינוי הגישה בממסד הישראלי מחד ובחברה הערבית מאידך, וללחץ לשנס מותניים ולפעול לעצירת מעגל האלימות. אולי היו אלה אירועי מאי 2021 בערים המעורבות שהעלו לתודעת הציבור שהמגזר הערבי מצויד בנשק רב שעד עכשיו שימש במאבקים הפנימיים בתוכו, אולם בעימות בין יהודים לערבים הוא יכול להיות מופנה גם נגד היהודים. אולי הממשלה החדשה בישראל, הקואליציה שמשלבת מפלגה ערבית שקוראת לתקן את טעויות העבר. אולי התחושה שהפחד הופך להיות מה שמוביל את התנהגות החברה הערבית.
חלק נכבד מהגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור" מוקדש להתבוננות במשבר בקרב ערביי ישראל מזוויות שונות ומגוונות. במאמר זה אנסה לבחון את התאמת כלי הגישור ככלי להפחתת האלימות ולשיקום המרקם החברתי באוכלוסייה הערבית בישראל.
יחד עם עו"ד אילנית גילעד, עורכת כתב העת, קיימנו שני ראיונות מרתקים עם שתי דמויות חשובות ורלוונטיות מאוד אשר לימדונו רבות על המשבר, סיבותיו והדרכים לטיפול בו.
הראשון שפגשנו היה הקאדי ד"ר איאד זחאלקה, מנהל בתי הדין השרעיים בישראל; אדם מלומד, איש דת, איש אקדמיה ובכיר מאוד במערכת המשפט. אחריו פגשנו את פרג' חניפס, מבכירי הסולחאים בארץ וחבר בוועדת הסולחה הארצית; סגן ראש העיר שפרעם, מומחה מנוסה בהלכות הסולחה ובעל ניסיון רב ביישוב סכסוכי דמים.
שניהם מתארים, איש בדרכו, את המשבר כתוצאה של המהפך המואץ של המגזר הערבי מחברה מסורתית לחברה מודרנית. חוקרים קלאסיים מתחום הסוציולוגיה (טוניס, 1957, וובר, 1930) תיארו את המעבר הזה ממסגרות חברתיות הבנויות על קשרי דם, על נאמנות למשפחה ולשבט ועל תפיסת עולם קולקטיביסטית בה הקבוצה קודמת לפרט, למסגרות המודרניות שבהן הקשרים בין בני האדם הם תועלתניים ומונעים על ידי אינטרסים, והיחיד נמצא במרכז, ולא הקבוצה.
אנו המגשרים משוכנעים שהגישור הוא הדרך הנכונה ליישוב מחלוקות ואנו מכירים ומנסים להפיץ את יתרונותיו הרבים של הגישור. אבל ראוי לעצור לרגע ולחשוב אם הגישור הטוב שלנו באמת מתאים לחברה הערבית, ואם כן, מה הדרך הנכונה להטמיעו בה
בחברות המסורתיות הסדר החברתי נשמר על ידי גורמים פנימיים: ההורים משגיחים על ילדיהם, זקני השבט אוכפים את הנורמות. החברה המסורתית היא מעמדית ופערי כוחות וסטטוס מתקבלים בה כמובנים מאליהם. המעמד החברתי קבוע ולא ניתן לעלות או לרדת בו, אלא בתוך המסגרת המשפחתית )למשל כשבחור הופך לאבא, כבודו עולה(. כבוד המשפחה הוא ערך נעלה ורוב סכסוכי הדמים בחברה הערבית בארץ סובבים סביב פגיעה בו.
בחברה המודרנית, לעומת זאת, הסדר החברתי נשמר על ידי גורמים חיצוניים: רשויות המדינה, המשטרה ובתי המשפט אוכפים את החוק ועושים זאת בצורה שוויונית. המעמד החברתי גמיש ואנשים יכולים לטפס בסולם כאשר הם רוכשים השכלה או מיומנות אשר נמדדים במדדים סטנדרטיים ואובייקטיביים, ולא על פי השיוך המשפחתי, הגילאי או המגדרי. תוצרים מוכרים של העידן המודרני הם מדינת הלאום, הביורוקרטיה, מוסדות לאומיים וניהול מקצועי ומדעי המתבסס על ידע, מבנה ארגוני פורמלי ומדידות, ולא על כריזמה ומנהיגות.
מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, הסוציולוגיה מתארת את החברה המערבית כחברה שעוברת לעידן הפוסט-מודרני שבו האמיתות הגדולות של המודרנה מוטלות בספק. גלובליזציה, מדיה חברתית-דיגיטלית ועליית החשיבה האינדיבידואליסטית משמשות גורמים לקעקוע המוסדות המודרניים וירידת חשיבותם - וכך הנאמנות למדינה פוחתת, המשטרה מאבדת סמכות, המורים מאבדים את כבודם והסמכות ההורית נשחקת.
ולכן, בנוסף לתיאור של זחאלקה וחניפס על המעבר המואץ לחברה מודרנית, כדאי להוסיף גם את ההשפעות הפוסט-מודרניות כגורמות לשבר הגדול במבנה החברתי של המגזר הערבי בארץ: מצד אחד, הפיקוח החברתי של השייח'ים, ראשי החמולות וההורים אשר שמרו על הנורמות בחברה המסורתית, פחת וכמעט נעלם. מצד שני, מנגנוני הפיקוח של המדינה כמו משטרה, בתי משפט והמורים בבתי הספר אשר אפיינו את החברה המודרנית, איבדו את סמכותם ואת יכולת ההרתעה שלהם.
המודל ההיברידי הוא התערבות בסכסוך על ידי שני מיישבי סכסוכים הפועלים ביניהם בתיאום ובכבוד הדדי. האחד הוא מנהיג מכובד מהקהילה בה נעשית ההתערבות. הוא מבין את השפה ואת הרגישויות ויודע לטפל בסוגיות הכבוד של שני הצדדים. השני הוא מגשר מקצועי האמון על הגישור המערבי
למרבה הצער, מי שניצל את ההזדמנות הזאת היו משפחות הפשע. העבריינים מתעצמים ומשתלטים בהדרגה ובהתמדה על יותר ויותר טריטוריות בעולם העסקים המסחר, צוברים כוח והשפעה גם ברשויות המקומיות ואפילו במערכות החינוך המקומיות. לאחרונה אנו שומעים שאנשי העולם התחתון מאיישים גם מנגנונים ליישוב סכסוכים דמויי סולחה.
בנקודת הזמן הזו המדינה הכריזה על כוונתה להתערב בצורה מסיבית בנעשה במגזר הערבי, להתאים חקיקה, להקצות משאבים רבים, לטפל בתשתיות, להגביר את אכיפת החוק ולשלול את חופש הפעולה של ארגוני הפשע. אם אכן תצליח המדינה להחזיר את הגלגל לאחור בכל הנוגע לארגוני הפשע במגזר הערבי ולמצות עמם את הדין, תהיה אולי הקלה לתושבים הנורמטיביים בכל המגזרים. אבל המבנה החברתי ישוקם רק אם במקביל להדברת הפשע תהיה פעולה יזומה ומערכתית לבנות מחדש את החברה הערבית.
האם ינסו לשקם את החמולות, את המנגנונים המסורתיים - או שמא ינסו לבנות חברה מודרנית המושתתת על יעילות, מדידה, ביורוקרטיה ומנגנוני פיקוח חיצוניים מטעם המדינה? ומה לגבי מנגנונים לישוב סכסוכים? האם ינסו להפעיל את הסולחה, את מנהיגי הדת ואת השייח'ים? האם יחזקו את בית הדין השרעי? האם יעודדו אנשים להגיע לבתי המשפט האזרחיים? האם זו שעת רצון לנסות להכניס את הגישור לתוך החברה הערבית?
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור בדצמבר 2021. _______________
ד"ר דיויד שמעוני (דייב) עוסק בגישור משנת 2001, משמש כמנהל אקדמי של קבוצת גושרים, מוסמך כמגשר מהו"ת וכמדריך פרקטיקום. כיהן כיו"ר ארגון המגשרים בישראל בשנים 2016-2020.
כתובתו: shdavid49@gmail.com