צדק לנפגעות תקיפה מינית: מהרשתות החברתיות לחדר הגישור

קצרה ידו של החוק לסייע לנפגעות תקיפה מינית לדרוש צדק, והפתרון שנותר להם הוא "משפט שדה" בתקשורת וברשתות החברתיות. הגישור יכול לתת מענה לבעיה, ולשמש מנגנון שיאפשר לנפגעת לברר את הנושא עם הפוגע, להעמידו על השלכות הפגיעה ולהביאו לגילוי אכפתיות כלפיה ולקבלת אחריות למעשיו

תנועת #MeToo והחוק

בזכות פעילותה האמיצה של תנועת #MeToo נחשפים יותר ויותר מקרים של הטרדות או פגיעות מיניות שהתבצעו משך שנים בעיקר כלפי נשים, שעד כה לא ניתן להן פתחון-פה נגד הנילונים. הודות לכך גם התגלה שמדובר במכת מדינה וחלק מהתרבות החברתית הפטריארכלית השלטת - מכוחות הביטחון עד למגזר התורני.

לרוב, קצרה ידו של החוק לסייע לנפגעות לדרוש צדק, בשל קשיים להוכיח את התביעה לפי דיני הראיות או בשל התיישנותה. כמו כן, רבות חוששות מהתביעה, משום שההליכים בבית המשפט גורמים לא פעם לפגיעה נוספת בהן. יתרה מזאת, לנפגעות גם אין אפשרות להסתייע בהליכי צדק מאחה - אף שהם מתקיימים בנפרד מהמערכת המשפטית (1) - שכן: “כל המודלים כוללים דרישה מוקדמת להכרה כלשהי מצד הפוגע באחריותו לפגיעה ולהבעת נכונותו לתיקון כתנאי כניסה לתהליך" (2). באין מוצא, רבות מן הנפגעות מעדיפות לערוך “משפט שדה” נגד הנילונים באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.

על רקע מציאות זו יצאה ד”ר אורית קמיר - מהמלומדות הבולטות בפמיניזם הישראלי, שאף יזמה את חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית - בביקורת על #MeToo. לדבריה, תנועה זו דוגלת בתפיסה של פמיניזם זהותי, אשר “גורסת... שבשיח הציבורי בהקשרים של הטרדה או פגיעה מינית אין להתחשב בחזקת החפות או בתקופת ההתיישנות; שראוי לחרוץ את דינו הציבורי של אדם שהואשם על ידי אישה בהטרדה או פגיעה מינית גם ללא ראיות או הליך הוגן..." (3). לכן, תנועה זו: "חמורה ומסוכנת", כיוון שהיא יוצאת נגד שלטון החוק בטענה ש"כללי משחק" אלה הם “משפטניים", זרים לשיח הציבורי וראוי להתנער מהם”. התייחסות זאת לחוק מונעת משאיפת התנועה: “לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לנשים בעולם הפטריארכלי על ידי הקפדה על זכויות הנשים, גם תוך פגיעה בזכויותיהם של גברים (“במלחמה כמו במלחמה")".

לאחר 30 שנים למיסודו החוקי של הגישור בישראל בשלה השעה שהוא לא ימשיך להסתופף בהיכלי המשפט, אלא יפעל באופן עצמאי בחברה האזרחית. במסגרת זאת, יכול הליך הדיאלוג מתלוננת ונילון להוות חלופה ל”משפטי שדה” ודרך לעשיית צדק של אכפתיות ואחריות עם הנפגעות, כתפיסת תנועת #MeToo

הבאתי בהרחבה טענות אלה, שנשמעות ברבים נגד #MeToo, למחות על ייחוסן לריבי רבבות הנשים שמשתתפות בתנועה. האומנם ניתן להעלות על הדעת שהן מתייחסות לזכויות יסוד של האישה לחוד ושל האיש לחוד, ולא לזכויות כל אדם באשר הוא אדם, שהרי: “בדמות אלוהים... זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (4)? הניתן לייחס להן תפיסה של פמיניזם זהותי שלפיו מבחן מגדרי יכריע שהמתלוננת דוברת אמת והנילון אינו דובר אמת, ואין צורך בבירור הוגן של תלונה על הטרדה או פגיעה מינית? האם ניתן להעלות על הדעת שהן סבורות שנכון לתקן עוול בעוול, לגמול על עוול שנעשה לנשים בדורות עבר על ידי גברים בעשיית עוול לגברים מכאן ולהבא?

משפט לעומת אכפתיות

בניגוד לעמדה הרווחת שרואה במשפט הפוזיטיבי אמת מידה להנדסה חברתית ראויה, כפי שמציגה זאת ד"ר קמיר, תנועת #MeToo מערערת על מעמדו הקונקלוסיבי. לתפיסת האחרונה יש להעמיד מנגד למשפט את האכפתיות, כדבריה של הפמיניסטית הדגולה פרופ’ קרול גיליגן: “השאלה אינה אם נשים שונות באופן מהותי או שכולנו אותו הדבר, או שנשים וגברים מחוברתים למלא תפקידים שונים, כפי שקורה לעתים תכופות. מה שמתרחש כאן הוא עניין אחר - כשם שגוף בריא מתנגד למחלה, כך גם נפש בריאה מתנגדת למחלה" (5). שכן, המחלה היא שלטון הפטריארכליות שמקובע במשפט: “כל עוד לא נבהיר לחלוטין את טבעו של הפולמוס צדק לעומת אכפתיות, תמשיך הנוקשות לזרות חול בעינינו. וכך לא נתמודד עם השאלות האמתיות... הנוגעות לנקודות ההשקה בין שאלות של הגינות וזכויות לעניינים של אכפתיות ואחריות" (6).

אכן, בשיטת המשפט האדברסרית, בה מחויב השופט להכריע בניטרליות וללא משוא פנים מי מבעלי הדין ניצח לפי הדין בהתדיינות, אין מקום לאכפתיות ואחריות מחוץ לגבולות החוק. כיוון שהמשפט אינו יכול לגלות אכפתיות לתת מענה לצרכים של הנפגעות מהטרדות או פגיעות מיניות, לא נגזר לתפיסת #MeToo שהן נדרשות לשאת את סבלן בדומיה, כדי להימנע מפגיעה בזכותם של הנילונים לדיון הוגן באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. בנוסף, כל עוד הן תשתוקנה, תימשך ללא הפרעה המיזוגיניה החברתית כלפי הנשים כמי שנושאות בקללת החטא הקדמון: “ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (7).

דא עקא, שבתגובה ל"משפטי השדה" שנערכים בעקבות פרסום האשמות של נפגעות כלפי נילונים, עולה הטענה שמדובר ב"מסעי ציד" ותו לא, כפי שלדוגמה העיד המשורר יצחק לאור: “בספירה הזאת שבה משפט השדה תקף ואילו החוק ואולמות המשפט הרשמיים אינם רלוונטיים עוד, אם שוב אכחיש [טענות על הטרדות מיניות] יעזור לי?" (8). זאת ועוד, “משפט השדה" אינו עונה על הצורך של הנפגעות לאכפתיות ואחריות היות שהוא מבוסס על ענישה מידה כנגד מידה. האין דרך אחרת לעשות צדק לנפגעות מהטרדות או פגיעות מיניות?

1. ראו: פני ליסט, דליה טאובר וכרמית קלר-חלמיש, "הייתכן צדק מאחה בפגיעות מיניות?" בתוך: מפגיעה לאיחוי – צדק מאחה ושיח מאחה בישראל, עורכים: אורי ינאי וטלי גל, 2016, הוצאת מאגנס, ירושלים, 175-198, עמ' 195.

2. שם, עמ' 184.

3. ראו: אורית קמיר, "פמיניזם זכויות אדם וחוה או פמיניזם זהותני", הארץ, 10.8.18.

4. בראשית, ה' 1-2.

5. ראו: קרול גיליגן, להצטרף להתנגדות, תרגום: דנה ג' פלג, 2016, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 57.

6. שם, עמ' 49.

7. בראשית, ג' 16, זאת על אף קיומה של תפיסה מקראית מנוגדת: "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שיר השירים, ז' 11), אשר מהפכת את קללת האישה: "לא עוד שלטון האיש באשה, אלא הדדיות, שוויוניות", ראו: יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות, 1995, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, עמ' 98.

8. ראו: יצחק לאור, "בוץ הולך ומתעבה", הארץ, תרבות וספרות, 18.2.2022.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השביעי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור באוגוסט 2022.

_____________

ד"ר פרץ סגל הוא מייסד ומנהל המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים במשרד המשפטים (2003-1997), חבר בהנהלת "איליס" - האגודה הישראלית לגישור וליישוב סכסוכים.