על חשיבות הדיאלוג בין בני הנוער לבין הוריהם, על תרומתו של השיח הגישורי לצמצום פערי הדורות ועל "החוזה" המשתנה בין הצדדים במערכת היחסים הייחודית הזו לאורך השנים
"זו השעה הכי משמעותית שהייתה לי ב-11 השנים שאני במערכת החינוך" - כך אמרה תלמידת י"א בסיום גישור שהיה בינה ובין המחנכת שלה בתיכון מוכר בירושלים. המשפט הזה חרות בראשי שנים, מכיוון שהוא מסמל את חשיבות ועוצמת הגישור עבור בני נוער. אם נחשוב על זה בפרספקטיבה שלהם, הרי שמציעים להם תהליך פשוט, קצר, אנושי, ויחסית למצב המובנה של חוסר שוויון בינם לבין המבוגרים בחייהם, מדובר בדיאלוג המאפשר מרחב מאוזן בין הצדדים.
הדיאלוג בינינו, דור ההורים, לילדינו המתבגרים הוא דיאלוג מתמשך ומשתנה. הוא פושט ולובש צורה לאורך השנים, החוויות המשותפות והקונפליקטים המשתנים. בינינו לבינם קיים "חוזה" בלתי כתוב, שמתחדש מפעם לפעם - ולא תמיד אנחנו נותנים על כך את הדעת.
ליבת התאוריה הפסיכולוגית האדלריאנית מבוססת על כך שכולנו רוצים וזקוקים לשייכות. מגיל צעיר אנחנו מגבשים באופן לא מודע מעין "תנאים" ליצירת השייכות. למשל, ההנחה שאם נצטיין ונבלוט נרגיש שייכים, או אם נפריע ונמשוך תשומת לב, וכן הלאה במנעד התנהגויות רחב.
רודולף דרייקורס, תלמידו של אלפרד אדלר וממשיך דרכו, פיתח תפיסה ועקרונות פעולה לדיאלוג בין הורים וילדים, שמסייעים להתמודד עם מצבי קונפליקט. בירור התנאים בתהליך דומה מאוד לבירור הצרכים שבליבת תהליך הגישור של היום. לתפיסתי, רייקורס הוא מהיוצרים המוקדמים של הגישור, מבלי שהגדיר זאת כך או הוכר על ידי אחרים כמשפיע בתחום. על עיצוב תפיסתי המקצועית בתחילת דרכה הייתה לו ולאדלר השפעה רבה.
לעבור את מבחן המעשה
מערכת יחסים בין הורים וילדים מורכבת במהותה. כאשר אני משוחח עם מנהלים על המורכבות שמאפיינת את תקופתנו ועל המשמעויות שלה, אני מגדיר בין השאר את ההבדל בין מסובכוּת ומורכבוּת: לתכנן בניין גדול או טיל שיודע לפגוע בטיל אחר, זה מסובך. בסופו של דבר, בתהליך מובנה אנחנו יודעים לכוון לתוצאה ברורה. לגדל ילדים זה מורכב. אנחנו לא תמיד באמת יודעים מה נכון ובוודאי לא מה ההשלכות ארוכות הטווח של כל הפעולות שלנו.
חלק מהמורכבות בא לידי ביטוי בשינוי מתמיד של "החוזה" שמתקיים בין ההורים לילדים. הילדים שלנו גדלים עם הידיעה שאנחנו תמיד שם עבורם. התינוק מוודא את זה מימיו הראשונים, שיש מי שניגש אליו כאשר הוא בוכה. לאחר מכן "החוזה" מתפתח להיבטים שהם גם פיזיים וגם רגשיים, מחסה, תמיכה וכל דבר אחר שזקוקים לו. גם אם הוא משתנה לאורך השנים, המתכונת די זהה בתקופה שהילדים חיים איתנו בבית, עד לסיום התיכון.
שיח גישורי בבית הוא בראש ובראשונה באחריות ההורים, ומהגיל הצעיר ביותר. החזון שלי שכל תושבי ישראל ילמדו גישור, הוא בראש ובראשונה במטרה ליצור מודלינג נכון לילדים ושלום במרחב המשפחתי האינטימי. משם זה יתפשט לכל עבר
כאשר הם מגיעים לגיל ההתבגרות ובעיקר בהמשכו, מגיל 18 והלאה, ובעיקר לאחר השירות הצבאי, ההזדקקות שלהם והתמיכה שלנו משתנים. מה שהיה מובן לגמרי עד כה, כבר לא מובן באותו האופן. בשלב הזה הם צריכים לוודא שוב שאנחנו איתם, שאנחנו שם עבורם. הם בוחנים אותנו, במודע ושלא במודע, ובדרכים שונות. בודקים אם אנחנו באמת שם במחויבות מלאה גם כאשר הם בוגרים.
ילדים, מגיל אפס, בוחנים אותנו ואת הנוכחות שלנו במבחן המעשה, ולא במבחן הדיבורים. אנחנו יכולים לספר להם כמה שאנחנו רוצים להעניק ושאנחנו שם בכל מצב, אבל אם זה לא מתורגם למעשים זה לא נתפס כך על ידם. "אנחנו תומכים בכם", "אנחנו הגב שלכם" וכל דבר שנאמר, יהיה חסר משמעות אם הוא לא מגובה ביום-יום, בקטנות ובגדולות.
בגיל הבגרות, להוכיח לילדים שלנו במעשים מורכב יותר, ולעתים גובה מאיתנו מחיר כבד יותר. עבור חלקנו, השלב שבו הם יוצאים מהבית הוא גם השלב שבו אנחנו מתפנים יותר להשקיע בעצמנו. לכן יש פוטנציאל של פער בין הצרכים והציפיות שלהם, לבין המוטיבציה שלנו לתרגם את זה לעשייה. האתגרים של הילדים גדולים יותר, מה שדורש מאיתנו לעתים השקעה גדולה יותר - לא פחות מאשר לקום אליהם שלוש פעמים מדי לילה.
הם מצפים, למשל, שלא משנה באיזו שעה, אנחנו נענה לשיחה או להודעה מהם. זה יכול להיות משהו קטן וטכני, וזה יכול להיות משהו גדול שקשור בקושי או בתסכול שלהם. מצד אחד אנחנו בחיים ובעיסוקים שלנו ולא תמיד זה מתאים, ומצד שני אנחנו מצופים ואמורים להיות שם, לא משנה מה אנחנו עושים.
במצב הזה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בקלות באובר-דואינג, אם כדי להוכיח להם שאנחנו שם, ואם כדי לכסות על היעדר יכולת או רצון לתת מענה במקומות המדויקים להם. את חוסר האותנטיות, את חוסר הרצון או חוסר היכולת, הילדים קולטים. הם תמיד מזהים את הפערים, והעודף נתפס אצלם בדיוק כמו החוסר. שניהם מייצרים אותה רמה של חוסר אמון, כי הם מבינים שאנחנו מפצים על משהו שלא נתנו במקום אחר, ושאנחנו לא עד הסוף איתם במקם שבו הם נמצאים.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור באפריל 2022.
_______________
עמרי גפן הוא מומחה בתחומי השיתופיות, האמון, הגישור והמו"מ. שותף בקבוצת גומא גבים ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקו סיסטם". מרצה בבינתחומי ובאוניברסיטת תל אביב