יישוב מחלוקות בדרכי שלום היא דרך המלך, ורק לאחר שמוצו החלופות ללא הצלחה, צריך בית המשפט להידרש לעניין ולהכריע בין הצדדים. זה השינוי התרבותי שעלינו להטמיע בחברה הישראלית
רבות דובר לאחרונה על העומס בבתי המשפט בישראל ודומה, שכל מה שניתן לומר בהקשר זה נאמר ונכתב. אך טבעי הוא שבימים בהם רב השיח הציבורי על אודות הצורך בחיזוק מערכת בתי המשפט, תעלה לדיון גם סוגיית העומס בבתי המשפט וכנגזרת שלה, הצורך המיידי לשיפור השירות לבאי בתי המשפט ולנדרשים לשירותיו. משך זמן ניהול ההליכים ובכלל זה תקופת ההמתנה של בעלי הדין להחלטות השיפוטיות חייב ללא כל ספק להתקצר משמעותית. כמו גם פישוט וייעול ההליכים הוא ללא עוררין מחויב המציאות.
עומס העבודה החריג הרובץ על מערכת בתי המשפט בישראל, עמו נאלצים להתמודד השופטים אינו שנוי במחלוקת ויש קונצנזוס בקרב ציבורים שונים, כי העומס הוא רב באופן אוביקטיבי ואף ביחס למקובל במערכות משפט בעולם.
כל מדד אפשרי שנבחן, מציג את מדינת ישראל ככזו הסובלת מעודף רגולציה של בירוקרטיה ושל התדיינות משפטית. בישראל, שיעור גבוה מאוד של עורכי דין ביחס לאוכלוסייה גורם ל"משפטיזציה" בתחומים רבים ומגוונים, לעיתים שלא לצורך. זאת לצד מנגנונים שלטוניים מסורבלים, רגולציה נוקשה וסדרי דין מיושנים. כל אלו מכבידים מאוד על מערכת בתי המשפט הנתונה ממילא במצב של אי ספיקה. הנפגע הישיר והעיקרי ממצב דברים זה הוא הציבור.
אין חולק, כי הציבור הנדרש לקבלת סעד מבתי המשפט, זכאי לקבל את יומו בבית המשפט ולהתייצב בפני שופט בעל פניות לטפל בעניינו ולדון בו בנחת. שופט המטפל בכל רגע נתון במאות תיקים ובקשות, המקיים דיונים בכל ימות השבוע וזמין לעשייה שיפוטית סביב השעון, מתקשה עד מאד, למרבה הצער, להעניק לציבור את השירות, באופן שבו הוא עצמו היה חפץ להעניק. הדבר אף אינו תואם את אמות המידה שמערכת בתי המשפט, החותרת למצוינות ומקצועיות שואפת לפעול לפיהן.
העם היושב בציון אינו ניחן, למרבה הצער, במזג נוח ופשרן המעדיף ללבן מחלוקת בדרכי שלום ונועם. מינקות ספגנו את החובה לעמוד על שלנו, להתעקש ולא לוותר. להתפשר? רחמנא ליצלן
חרף הנסיבות המתוארות לעיל, עושים השופטים לילות כימים ועומדים באתגר המונח לפתחם לדון מדי שנה במספר תיקים רב יותר מאלו שנפתחו. המערכת פועלת ללא לאות, באמצעים שונים העומדים לרשותה, להתמודד עם העומס שנוצר.
גורם משמעותי נוסף לעומס על בתי המשפט בישראל נוגע לסוגיית העצמאות המוסדית המוגבלת של מערכת בתי המשפט בישראל. בעניין זה ניתן לפרט ולהרחיב רבות אולם קצרה לכך היריעה בהזדמנות זו.
לכל אלה יש להוסיף את מה שנוהגים לכנות "תנאי הארץ ותושביה".
העם היושב בציון אינו ניחן, למרבה הצער, במזג נוח ופשרן המעדיף ללבן מחלוקת בדרכי שלום ונעם. מינקות ספגנו את החובה לעמוד על שלנו, להתעקש ולא לוותר. "להתפשר?" רחמנא ליצלן, רק בצוק העיתים וגם אז בהעדר מוצא אחר. בהינתן שכך, חיכוכים שונים בין הבריות, אשר בתרבויות אחרות לא היו באים כלל אל העולם ואם היו באים היו מיושבים בתחומי הקהילה ובוודאי לא מסלימים לכדי סכסוך משפטי הנדון בערכאות, מוצאים עצמם אחר כבוד עוטים מעטה משפטי מהודק ומונחים על שולחנו של בית המשפט. זאת, מבלי שנעשה ניסיון של ממש להסדיר את המחלוקת בין הצדדים, בעצמם או באמצעות אחרים, עוד בטרם העצמתו של החיכוך והגיעו לפתחו של בית המשפט.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השמיני של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור במאי 2023.
_____________
עו"ד ברק לייזר, עורך דין משנת 2000. בעל תואר שני מאוניברסיטת בר-אילן במערכת בתי המשפט. משנת 2004 מכהן במגוון תפקידים: עוזר משפטי לנשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים מוסיה ארד, ראש המטה של מנהל בתי המשפט דאז השופט משה גל, סגן היועצת המשפטית ויועץ משפטי בעשר השנים האחרונות. אוהד שרוף של מכבי תל אביב בכדורסל (כל חמישי במגרש), חובב טיולי ג'יפים וגלישת סאפ.