הגישור בישראל - הלכה למעשה*

עודכן ב: 27 יול 2021

שרה גדות, בית המשפט המחוזי, תל אביב-יפו

*מאמר המבוסס על הרצאה שניתנה ביום 22.3.1999 במסגרת השתלמות של נשיאים וסגני נשיאים של בתי המשפט.


הגישור בישראל הוא בראשית דרכו והחידושים שבהליך זה, המשפטיים והמעשיים, עדיין אינם מוכרים. הציבור הרחב איננו מודע לו במידה מספקת, לאפשרויות הטמונות בו, לתכונותיו וליתרונותיו, ואף בקרב המשפטנים רמת המודעות איננה גבוהה. שעה שהשופט הוא הממליץ על הפניה לגישור ועל זהות המגשר, מוטלת עליו אחריות להיות בעל ידע בנושא הגישור ויכולת להבחין בין מקרים המתאימים לגישור ובין אלה שאינם מתאימים. בכך לא סגי, עליו להיות גם מצוייד ברשימה של מגשרים מיומנים, כדי שהמלצתו תהיה בעלת ערך והוא יוכל להיות סמוך ובטוח שהוא איננו מפנה את הצדדים למגשר בלתי מיומן. ההשפעה של מגשר בלתי מיומן על הצדדים איננה בכך שהם יחפשו בפעם הבאה מגשר מיומן יותר, אלא בכך שיגיעו למסקנה שהליך הגישור עצמו הוא הליך כושל, והם ימליצו לפני חבריהם להשמר מפניו ולהדיר רגליהם ממנו.

משיקולים אלה יש חשיבות רבה, כי השופטים ידעו ויכירו את הליכי הגישור ומהותם ואת הניסיונות שנעשים בארץ, על מנת שניתן יהיה לבנות מודלים מוצלחים שיאפשרו את התפתחותו והצלחתו של הגישור. מודלים מוצלחים בנויים על מיון נכון של תיקים הראויים לגישור, שכנוע בעלי הדין להעברת תיקים להליכי גישור ומינוי מגשרים מיומנים. אם לא נדע להשתמש נכון בכלים העומדים לרשותנו, אם לא נכיר ונבין היטב את קהלי היעד הנוגעים בגישור ואם לא נפתח מודלים נכונים להפעלתו של הגישור - לא נצליח בהחדרת הגישור למערכת בתי המשפט.

בתקופה האחרונה הוקמו במספר בתי משפט מחלקות שונות, בניסיון לייעל את הליכי בית המשפט. בעיקר יצא שמען של מחלקות המנ"ת (מחלקת ניהול תיקים) והגישור ומן הראוי להבהיר את ההבדל בין מחלקת המנ"ת למחלקת הגישור. מנ"ת היא מחלקה למיון וניהול תיקים, הפועלת על פי העקרון של מסלולי טיפול שונים לסוגי תיקים שונים - תביעות בסכומים קטנים, תביעות בסכומים גדולים, תיקי נזיקין, מקרקעין, תביעות בסדר דין מקוצר, ליקויי בניה וכו'. הגישור הוא אחד המסלולים במחלקת המנ"ת כאשר במסלול זה נבחרים התיקים הראויים לגישור. אף שהגישור הוא מסלול אחד במסגרת המנ"ת, קיים הבדל גדול בין מסלולי המנ"ת השונים לבין מסלול הגישור.

במחלקות המנ"ת נעשו ונעשים בארץ מספר ניסיונות שהושקעה ומושקעת בהם מחשבה רבה, משאבים, יצירתיות וכוח-עבודה שיפוטי ומנהלי על מנת לנסות ולסיים תיקים ב"דרך אחרת" ולהקטין את כמות ההתדיינויות בבתי המשפט. מבט נוקב ומעמיק בניסיונות אלה מגלה שהם מבוססים בעיקר על השופטים, הרשמים וכוח העבודה המנהלי של בית המשפט. ניסיונות אלה כללו וכוללים, בעיקר, ניתוב נכון יותר של תיקים, מיונם, הקצאת רשמים ושופטים שעיקר תפקידם לנסות ולפשר בין הצדדים המתדיינים, כשלתפקידים אלה נבחרים שופטים שהצלחתם בפשרות גדולה.

לא נערכה בדיקה סטטיסטית של ההצלחות בניסיונות אלה ביחס לכוח האדם המושקע בהם, אולם נראה לי כי אם ייבדק העניין, יימצא כי לצד ההצלחות בסיומם של תיקים מושקע כוח עבודה שיפוטי רב, מאמץ וכוח עבודה מנהלי. משום כך אני סבורה כי הפתרון המציע סיום תיקים כמעט ללא השקעה מצד מערכת בתי המשפט הוא הגישור מחוץ לכתלי בית המשפט, היינו מגשרים חיצוניים וכן בוררות.

הליך הגישור כמעט שאיננו דורש משאבים וכוח עבודה ממערכת בתי-המשפט. אם נצליח להחדיר את הגישור לקהלי היעד הנכונים יקטן מספר התיקים במערכת באופן שישחרר את השופטים לשמוע תיקים ואף להגיע לפשרות באוירה שקטה ורגועה יותר, לרווחתם ושביעות רצונם של המתדיינים וגם השופטים.


החקיקה


בשנת תשנ"ב - 1992 נתקבל בכנסת תיקון מס' 15 לחוק בתי המשפט ונקבעו בו דרכים ליישוב סכסוכים שלא בדרך התדיינות בבית-המשפט. סעיף 79א עניינו פסק דין על דרך הפשרה, סעיף 79ב דן בבוררות וסעיף 79ג עוסק בפישור.

הפישור – Mediation בלע"ז, שלפי המינוח הרווח בקרב בעלי המקצוע ובציבור מקובל לתרגמו "גישור" – נחקק, כאמור, במסגרת חוק זה כדי להחדיר לבתי המשפט את השימוש בחלופות להליך השפוטי ליישוב סכסוכים -ADR)כפי שמקובל לציינן בלע"ז). המינוח "פישור" גורם לכך שרבים אינם מבחינים בינו לבין הפשרה, הגם שהם נחקקו בשני סעיפים שונים, 79א ו- 79ג לחוק בתי המשפט. למען הבהירות ולמרות שהמונח "פישור" הוא שנקבע בס' 79ג לחוק, ננקוט במאמר זה במונח "גישור", במטרה להדגיש שמדובר בהליך חדשני, שונה לחלוטין מהליך הפשרה. מן הראוי גם לשנות את המונח בחקיקה, כאשר במקום המונח "פישור" יופיע המונח "גישור".

עם תיקון החוק וזמן מה לאחר מכן היה נושא הגישור "אות מתה" בספר החוקים. הסעיף בו החלו השופטים לעשות שימוש, בהצלחה מרובה, היה דווקא סעיף 79א, שעניינו פסק-דין על דרך של פשרה. שנה לאחר תיקון החוק, הותקנו תקנות בתי-המשפט (פישור), תשנ"ג-1993, המפרטות מהו פישור, מהו מפשר, איך ממנים מפשר, חובות המפשר ושאר הכללים והתנאים החלים על העברת עניין לפישור. התקנות כוללות גם תוספת המכילה "הסכם מצוי בין בעלי דין ומפשר", החל על הצדדים אם לא החליטו אחרת.

בשנת 1995 נעשה הניסיון הראשון בבתי המשפט להעברת תיקים לגישור. הניסיון נעשה בבית-משפט השלום בתל-אביב. ניסיון זה התייחס אך ורק לגישור חיצוני, באמצעות מגשרים חיצוניים, ולא נכלל בו גישור בתוך כתלי בית המשפט. אחת המסקנות מאותו ניסיון היתה שלא היו בנמצא מספיק מגשרים טובים, ואכן בשנת 1996, הותקנו תקנות בתי המשפט (מינוי מפשר), התשנ"ו-1996. תקנות אלה קובעות, כי רק מי ששמו נכלל ברשימת המגשרים שתועמד לרשות בתי-המשפט יוכל להתמנות כמגשר על ידי בתי המשפט. המשמעות היא, כי לאחר שתוצגנה רשימות מגשרים לא יהיו השופטים רשאים למנות מגשר ששמו אינו מופיע ברשימה. רשימת המגשרים תערך על ידי מנהל בתי המשפט, והיא תחולק בהתאם להתמחויות השונות. המנהל יחליט מי ייכלל ברשימה, לאחר שיקבל המלצה מן הוועדה המייעצת לגבי המבקש.

ומי כשיר להיות מגשר באותה רשימה?

תקנה 3 לתקנות אלה קובעת, כי מנהל בתי המשפט ימנה ועדה מייעצת לעניין הפישור בבתי-המשפט, שתייעץ לו בקביעת אמות המידה לעניין הכישורים והניסיון המקצועי הנדרשים ממפשר.


דו"ח הוועדה המייעצת


על פי תקנה 3 לתקנות בתי המשפט (מינוי מפשר), התשנ"ו-1996, מינה מנהל בתי-המשפט, ביום 3.11.1996, ועדה מייעצת שתקבע את הכישורים והניסיון המקצועי הנדרשים ממפשר. לאחר דיונים שנמשכו למעלה משנה, הגישה הוועדה המייעצת בחודש מאי 1998 את הדו"ח לנשיא בית המשפט העליון ולמנהל בתי המשפט. המסקנות אליהן הגיעה הוועדה הן כי יש צורך בתנאי סף כדי שאדם יוכל להיות מגשר מטעם בית המשפט. בעקבות הגשת הדו"ח פורסמו ביום 20.1.1999 תקנות בתי המשפט (מינוי מפשר) (תיקון), התשנ"ט–1999, המאמצות במלואן את מסקנות הוועדה המייעצת שהובאו בדו"ח, לעניין הכישורים והניסיון המקצועי הנדרשים ממגשר. מסקנות הועדה שאומצו בתקנות הן כדלקמן:


א. הכשרה בגישור


בנושא זה בלטה המחלוקת בין עורכי הדין לשאר המומחים והעדים בוועדה. עורכי הדין ונציגי לשכת עורכי הדין סברו כי אין צורך בהכשרה בגישור, כי כישוריו של כל פרקליט מספיקים לגישור ואם תידרש הכשרה מיוחדת לגישור דווקא עורכי הדין הטובים יימנעו מעיסוק בגישור. דעה זו של עורכי הדין אינה מיוחדת לישראל, והיא הושמעה בכל מקום בעולם שבו החל הגישור. יחד עם זאת החליטה הוועדה, כפי שנקבע במדינות אחרות, כי מי שמבקש להופיע ברשימת המגשרים של בתי המשפט חייב לעבור קורס גישור. מדובר בקורס של לפחות 40 שעות (תקנה 3א(א)(1)). בתחום המעמד האישי קיימות דרישות נוספות מעצם הצורך לדון בנושאים רגישים כמו תגובות רגשיות של ילדים ומבוגרים לגירושין, אלימות במשפחה, צרכים של ילדים, הורות וכדומה. משום כך המליצה הוועדה כי מגשר בתחום המעמד האישי יעבור קורס של 40 שעות בקורס רגיל וכן 20 שעות בקורס גישור לענייני משפחה או 60 שעות בקורס לענייני משפחה (תקנה 3א(א)(1) ו3-א(א)(3)(ב)).


נושא זה של הכשרה הוא אולי הנושא החשוב ביותר עבור השופטים מבין שאר הדרישות לכישורי מגשרים הנזכרות בתקנות. לא אחת נשמעת דעה של שופטים ועורכי דין כי ניסיונם הכשיר אותם להליכי גישור, כשם שהם עוסקים ועסקו בפשרות, ואין להם צורך בהכשרה מיוחדת. כנגד דעה זו ראוי לציין את העמדה האחרת, הסוברת כי אנחנו המשפטנים הורגלנו לראות תמיד צד מנצח ומנוצח, תובע ונתבע, אשם וזכאי, צודק ולא צודק. חשיבה זו היא כמעט אינטואיטיבית אצל המשפטנים, במיוחד אצל שופטים ואצל עורכי דין המופיעים בבית המשפט. ההתייחסות בגישור היא שונה לחלוטין. בגישור מנסה המגשר לאתר את האינטרסים של כל צד, מבלי לשפוט מי צודק ומי איננו צודק, ומנסה להגיע לפתרון שיקח בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים ויניח את דעתם.


חשוב להבין כי אחד התנאים להצלחת הגיש