לקראת דמוקרטיה מגשרת
דמוקרטיה וגישור
אמונה רווחת בתרבות הפוליטית המודרנית שהממשל הדמוקרטי מבטא את "רצון האומה" בדרך המיטבית היות שהוא נבחר בדרך רציונאלית והוגנת – רובנית ושוויונית. אך למעשה, בתום הבחירות קולות האזרחים אינם אלא מטבע עובר לסוחר לשררה ולכוח בידי הפוליטיקאים. לפרלמנט שנבחר יש שליטה טוטאלית בחסות החוק על חיי האזרחים והם לא יכולים להתערב בהחלטותיו עד לבחירות הבאות. אין פלא ש"לא קרה בהיסטוריה המודרנית שבתי המשפט מנעו עלייה של משטרי עריצות", לדברי חוקר ההיסטוריה והפילוסופיה המדינית פרופסור אבינרי [1]. אמנם, יכולים האזרחים למחות, להפגין ואף לצאת במרי אזרחי נגד מדיניות הממשלה, אולם המציאות מוכיחה שהסיכוי להשפיע עליה מועט ביותר. בידי השלטון אמצעים להשתיק מילולית או פיזית את מי שמוחה נגדו באמצעות תומכיו, ואף למגר מרי אזרחי על ידי שירותי הביטחון, כפי שהתברר בימי מגפת הקורונה [2]. החוק מבטיח אפוא, שבין השלטון לבין הקהילה האזרחית יתקיים "משחק סכום אפס", היות ש"תשובות הארגון לאוטונומיה של ההתנהגות המוסרית היא", כדברי הסוציולוג פרופסור באומן: "הטרונומיה של רציונליות אמצעית ונוהלית" [3].
בחמישים השנה האחרונות התפתח הגישור הממצע [4], כולל הליך בניית קונצנזוס לקביעת מדיניות ציבורית בהסכמה, כמנגנון חלופי להכרעה משפטית בה פתרון הסכסוך מבוסס על "משחק סכום אפס" ולפישור בצילו[5]. הגישור לעומתם מתבסס על ההכרה באוטונומיה של בעלי הדברים לממש את חירותם להסכים להסדר שיסיים את הסכסוך מחוץ לצל המשפט. הגישור מאפשר לבעלי הדברים להאניש את הזולת ולחוש כלפיו אחווה וחסד, שהם תנאי היסוד לחיים חברתיים מוסריים, בניגוד למשפט שגורם לניכור של הזולת: "במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט" [6]. האם הגישור יכול לאפשר גם לקהילה האזרחית לממש את האוטונומיה המוסרית שלה בממשל הדמוקרטי הקיים?
בהעדר מנגנון מאזן בדמוקרטיה הקיימת בין הממשל לבין האומה נפגעת הסולידאריות החברתית כי הכרעת הרוב הפרלמנטרי לא מקנה לעמדתו עדיפות מוסרית מול עמדתו המוסרית של המיעוט. לא יכול להתקיים דיון מוסרי בפרלמנט כי כארגון הוא “מאדיש את הפעולה החברתית – עושה אותה לא טובה ולא רעה, מודד אותה מול ערכים טכניים ולא מול ערכים מוסריים”
"רצון האומה" – רוב ומיעוט
ההכרה שנכון שהאומה תחליט במישרין בעניינים קרדינליים באה לידי ביטוי במדינות דמוקרטית רבות בחובה החוקתית לקיים משאל עם. משמעות התפיסה הזאת היא שהחלטות מהותיות למדינה עליהן להתקבל במישרין לפי "רצון האומה", ולא רק לפי הייצוג הפרלמנטרי. לכן במדינה שבה אין משאל עם לא מתאפשר בשום מצב איזון בין "רצון האומה" לבין הפרלמנט ואין כל הגבלות על כוח שלטונו. לדוגמה, בבריטניה משאל העם על הסכם היציאה מהאיחוד האירופי הוביל לחילופי שלטון. בישראל לעומת זאת, "הסכם אוסלו" ו"תוכנית ההתנתקות" אושרו ברוב בכנסת בתוך כדי רמיסת עמדות המיעוט באומה. יחד עם זאת, משאל עם אינו ביטוי אותנטי ל"רצון האומה" היות שתנאיו נקבעים על ידי הפרלמנט. בהעדר מנגנון מאזן בדמוקרטיה הקיימת בין הממשל לבין האומה נפגעת הסולידאריות החברתית כי הכרעת הרוב הפרלמנטרי לא מקנה לעמדתו עדיפות מוסרית מול עמדתו המוסרית של המיעוט. יתר על כן, לא יכול להתקיים דיון מוסרי בפרלמנט כי כארגון הוא "מאדיש את הפעולה החברתית – עושה אותה לא טובה ולא רעה, מודד אותה מול ערכים טכניים (מכווני מטרה או נוהליים) ולא מול ערכים מוסריים", כדברי הסוציולוג באומן [7]. לא בכדי התריע ז'בוטינסקי: "מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע" כי "אך שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות" [8], אולם פשרה שמתקבלת בכנסת היא פוליטית ואינה נותנת ביטוי לעמדות השונות באומה באותה סוגייה, ואף לא מאפשרת לגשר בין הרוב לבין המיעוט. לפיכך יש ליצור מתכונת חדשה של דמוקרטיה השתתפותית בה ישמיע פרלמנט האזרחים במישרין את "רצון האומה".
פרלמנט האזרחים
מטרת פרלמנט האזרחים היא לתת לציבור במה להביע דעתו בענייני מדיניות המדינה, להניע לדיאלוג של גישור בינו לבין רשויות השלטון ולשאוף להגיע למדיניות מוסכמת בתוך כדי שקלול עמדות המיעוט. לשם כך עליו להיות מוקם כמוסד עצמאי ובלתי תלוי שיפעל בשקיפות במרשתת. כל אדם יוכל להציע לפרלמנט האזרחים הצעת החלטה מנומקת לגבי מדיניות רשויות השלטון או חקיקה, והנהלת הפרלמנט תציג אותה לדיון ציבורי באתר בדרך שתקבע, אלא אם כן ההצעה מנוגדת לתקנת הציבור. בתום תקופת הדיון תוצג באתר הצעת ההחלטה שהתגבשה להצבעת הציבור. כאשר אחוז ממשי של אזרחים - 10% לדוגמה, יתמכו בהצעת ההחלטה, יקרא פרלמנט האזרחיים לרשויות השלטון להשתתף בחסותו בהליך בניית קונצנזוס כדי להגיע בזמן קצוב להסכמות בעניינה.
מן הסתם תעלה טענה כי הדרישה שהמיעוט לא יממן החלטות של רשויות השלטון משום שאינן מוסריות לדעתו, היא אנטי דמוקרטית ופוגעת בשלטון החוק כי הרי רוב האזרחים ייפו את כוחה של הכנסת להחליט בעבור האומה ללא הגבלה, אלא אם כן ההחלטה אינה חוקתית. לכן, כל עוד לא מצליח המיעוט לצבור מספיק כוח פוליטי בבחירות כדי להשפיע על השלטון אין לו זכות לדרוש מהרוב להגיע להסכמה עמו ועליו לכבד את מרות הרוב
כדי להניע את הממשלה להשתתף בהליך בניית הקונצנזוס, יודיע פרלמנט האזרחים שאם היא לא תסכים להשתתף בהליך או תסכל אותו, לא ישתתף המיעוט במימון מדיניות או חקיקה שמנוגדת למצפונו כי "תמצית החירות היא השאיפה לכך שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו אם הרוב תמך בקביעה זו", כדברי ז'בוטינסקי [9]. בהתאם לכך, כל עוד הממשלה לא משתפת פעולה ידרוש פרלמנט האזרחים לממן את המדיניות או את החקיקה באמצעות מס ייעודי מרוב הציבור בעבור חלקו של המיעוט או לזכותו בהחזר מס. לדוגמה, אם מיעוט של 20% מהציבור מתנגד לסיפוח, הרוב של 80% נדרש לשלם מס ייעודי להשלים את חלק המיעוט במימוש הסיפוח. נוסף לכך יקרא הפרלמנט לכלל הציבור להגן על חופש המצפון ולהימנע מלשלם מיסים עד שהממשלה תגיע להסדר בגישור עם המיעוט .בהיות פרלמנט האזרחים גוף חסר פניות שפועל בדרכי שלום כדי למנוע את עריצות הרוב בשלטון, קרוב לוודאי שהציבור יעדיף לשמוע לקריאתו ולא לקול הפוליטיקה הכוחנית.
מן הסתם תעלה טענה כי הדרישה שהמיעוט לא יממן החלטות של רשויות השלטון משום שאינן מוסריות לדעתו, היא אנטי דמוקרטית ופוגעת בשלטון החוק כי הרי רוב האזרחים ייפו את כוחה של הכנסת להחליט בעבור האומה ללא הגבלה, אלא אם כן ההחלטה אינה חוקתית. לכן, כל עוד לא מצליח המיעוט לצבור מספיק כוח פוליטי בבחירות כדי להשפיע על השלטון אין לו זכות לדרוש מהרוב להגיע להסכמה עמו ועליו לכבד את מרות הרוב. האמנם כוח השלוח עולה כוח השולח? יתרה מזאת, טיעון זה פוגע במהות הדמוקרטיה כי הוא מעצים את עריצות הרוב הפרלמנטרי למנוע מהאומה להגן על ערכי המוסר של המיעוט.
דמוקרטיה השתתפותית באמצעות פרלמנט האזרחים והידברות בבניית קונצנזוס בחסותו עם רשויות השלטון יכולה לעצב מחדש את הפוליטיקה ולתת בה ל"רצון האומה" מעמד עצמאי. ויפה שעה אחת קודם, אם ברצוננו להפסיק את עריצות שלטון שלושת הקופים: קולוניאליזם, קלריקליזם וקפיטליזם בישראל.
ד"ר פרץ סגל, מייסד ומנהל המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים במשרד המשפטים (2003-1997), חבר בהנהלת “איליס” - האגודה הישראלית לגישור וליישוב סכסוכים.
_______________
[1] אבינרי, שלמה. (22 במאי 2020), אחרי הקורונה: על פרשת דרכים, עיתון הארץ.
[2] קובוביץ, יניב. (22 באפריל 2020), המלצות המל"ל לתרחיש של מרי אזרחי, עיתון הארץ.
[3] באומן, זיגמונד. (2013). מניפולציות חברתיות של מוסריות: פועלי מורליזציה, פעולות מאדישות, בתוך: מודרניות והשואה. תל אביב: רסלינג, עמ' 892.
[4] מיצוע (Facilitate) – שימוש כאמצעי, אמצעות תיווך. מתוך: אבן-שושן, אברהם. (1975). מילון חדש, ירושלים: קרית ספר, עמ' 757.
[5] מירוני, מרדכי. (2012). על מגבלות הפישור ובשורת הגישור, דין ודברים ו חוברת 2-3, כתב עט משפטי בין תחומי, אוניברסיטת חיפה: נבו, עמ' 487-536, https://law.haifa.ac.il/images/documents/MM8.pdf; סגל, פרץ. (2020). מהפכת הגישור – הקמת המרכז הארצי לגישור ויישוב סכסוכים במשרד המשפטים, בתוך: ' שורשים במשפט, ירושלים: נבו, עמ' 557-565, בעמ' ,558-559 https://www.gov.il/he/Departments/publications/reports/roots_1997_2.
[6] תלמוד בבלי סנהדרין ו, ב.
[7] זיגמונד, באומן. (2013). מניפולציות חברתיות של מוסריות: פועלי מורליזציה, פעולות מאדישות בתוך: מודרניות והשואה. תל אביב: רסלינג, עמ' 298.
[8] ז'בוטינסקי, זאב. (2017). היהודים והמלחמה. ירושלים: מכון ז'בוטינסקי, עמ' 258.
[9] ז'בוטינסקי, זאב. (2017). היהודים והמלחמה. ירושלים: מכון ז'בוטינסקי, עמ' 852.