במרכז מוזאיקה פיתחו בשנים האחרונות מודל גישור בין־דורי מותאם, המסייע בליווי משפחות בתהליך הבלתי פשוט שהן עוברות כאשר ההורים מתבגרים. על ההגדרות, האתגרים והממצאים של הגישור הבין־דורי
המונח גישור בין־דורי מתגבש בשנים האחרונות כתחום התמחות העומד בפני עצמו, וככזה הגדרתו עדיין לא אחידה בקרב המגשרים, ולכן החשיבות הרבה שאני מוצאת בגיליון זה. במאמר זה אנסה לתרום מניסיוני בחידוד ההגדרה לגישור הבין־דורי: האם הגישור הבין־דורי מוגדר על פי המשתתפים שלוקחים בו חלק? האם כל תהליך שבו לוקחים חלק הורים וילדים הוא גישור בין־דורי, ומה ההבדל מגישור משפחה? או שההגדרה נקבעת על פי הנושאים הנדרשים לדיון? מה מטרתו של הגישור הבין־דורי ומי מקבל את ההחלטות כשעולה שאלת הכשירות של אחד מהמשתתפים?
על מנת לנסות ולחדד את ההגדרה של המונח גישור בין־דורי, יש להתחבר לנקודת המוצא שבה הוא התגבש.
ההגדרה: לאפשר לזקן לממש את זכויותיו בכבוד.
באפריל 2016 פורסם תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובו נוספו שתי חלופות משמעותיות עוד טרם ממנים לאדם אפוטרופוס, שיהיה האמצעי האחרון: "ייפוי כוח מתמשך" ו"קבלת החלטות נתמכת" במטרה לחזק את זכותו וכבודו של האדם. הרציונל של התיקון לחוק, ככל שהוא קשור לתחום הזיקנה, הוא לאפשר לאדם בתהליך הזיקנה, שהוא הדרגתי ומתאפיין במהלכו בירידה קוגניטיבית, להיות חלק בתהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לחייו.
התיקון לחוק נשען על השינוי בתוחלת החיים ועל ההבנה שאנחנו בעיצומה של מהפכה חברתית של ממש: על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנות ה־70 תוחלת החיים בישראל עמדה על כ־70 שנה בממוצע (נשים 73 וגברים 70), ובשנת 2020 תוחלת החיים בישראל עלתה ל־82 בממוצע (נשים 84 וגברים 80) על פי מכון ברוקדייל לחקר הזקנה, ב־2017 בני 65 ומעלה היוו 11.6% מכלל האוכלוסייה בישראל, וב־2025 צפויה אוכלוסייה זו להוות 13.2% מכלל האוכלוסייה (רזניצקי ושנור, 2019).
גם רמת התפקוד של בני אוכלוסייה זו השתנתה בהתאם. היום בני ה־65 ומעלה לרוב עצמאיים, פעילים ומתפקדים, כך שהתמודדות עם אתגרי הזיקנה נדחקת לגילאי 80 ומעלה.
יחד עם זאת, תהליך ההזדקנות הוא הדרגתי, ולאור השינוי בתוחלת החיים הוא נמשך לאורך שנים רבות יותר, ולכן מתעורר הצורך למצוא את המענים המותאמים, או הנוספים, המתכתבים עם השינוי לרווחתה של אוכלוסייה זו ולהשפעה או האתגר על בני המשפחה כולה. עם התיקון לחוק, התחדדה ההבנה שלנו לצורך לבנות מודל המתבסס על אלמנטים וכלים מהגישור, הנותן מענים לרוח החוק, שומר על האוטונומיה של האדם המזדקן ובו בזמן מסייע בתהליכים המשפחתיים הנדרשים לטובתו של ההורה המתבגר והמשפחה כולה.
המפגשים הנפרדים נמצאו על פי המודל הבין־דורי כשלב הכנה חשוב שבו נעשה איתור ומיפוי הצרכים הנוספים העולים מול כל אחד מבני המשפחה שהם צדדים בתהליך, תוך בניית אמון מולם. תהליך טרום הגישור מאפשר למגשרים שליטה טובה יותר על ניהול החדר ומיקוד הנושאים לדיון במפגש המשותף
זו למעשה התורה כולה על רגל אחת. גישור בין־דורי הוא תהליך שבו נדרשים הצדדים, שלרוב הם בני המשפחה, לקבל החלטות משמעותיות וקריטיות עבור ההורה המתבגר להמשך ניהול חייו כשהוא נמצא בתהליך באופן מלא או חלקי או מיוצג על ידי אחרים, מבלי לפגוע בזכותו הבסיסית לממש את זכויותיו ורצונותיו ומבלי להגביל את עצמאותו. הגישור הבין־דורי עוסק בסוגיות מהותיות אשר ישפיעו באופן ישיר על המשך חייו. לדוגמה: טיפול, מגורים, חלוקת תפקידים, ייפוי כוח מתמשך, מינוי אפוטרופסות, ניהול ותכנון פיננסי, וחלוקת רכוש.
לצורך כך, פיתחנו במוזאיקה את מודל הגישור הבין־דורי המותאם, אותו אני מפתחת ומלווה החל מ־2017. בעזרתם של עשרות מגשרים שעברו הכשרה ייעודית, אנו מסייעים ומלווים מאז ועד היום כבר למעלה ממאה תהליכי גישורי בין־דוריים ברחבי הארץ.
כשיצאנו לדרך ב־2017, התחום היה בתחילתו. היו מעט ידע ומחקר בתחום, ומצב זה למעשה לא השתנה בהרבה עד היום. המחקרים המעטים חקרו את תחום הגישור והזיקנה באופן כללי, ולא התייחסו לשינוי המתהווה בזמן זה. במאמר זה, אתייחס לממצאים העדכניים העולים מהמחקר המלווה (איכותני ולא כמותי) שערכנו במוזאיקה בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, (שהתייחס לשמונה משפחות שסיימו תהליך של גישור בין־דורי בין השנים 2019 ל־2021) ודרכו נקבל הצצה ראשונית על ההשפעות/השלכות של הגישור הבין־דורי, על בני הגיל השלישי והרביעי, ועל בני משפחותיהם.
אבל עוד קודם, אתייחס לאתגרים שעליהם נשען המודל הייעודי של הגישור הבין־דורי – אתגרים שאיתם התמודדנו בשנים האחרונות מתיק לתיק, ממשפחה למשפחה, ממקרה למקרה, תוך למידת הכישלונות ואיסוף ההצלחות לצורך חידוד המודל.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור באפריל 2022.
_______________
לימור אטון היא מגשרת מפתחת המודל ומנהלת את תחום הגישור הבין־דורי במוזאיקה.