ד"ר איאד זחאלקה, מנהל בתי הדין השרעיים בישראל, איש דת, משפט ואקדמיה, מכיר מקרוב את השלכות המשבר הקשה שעוברת החברה הערבית: בתחילת השנה ירו אלמונים על ביתו ורק בנס לא הייתה פגיעה בנפש. בראיון מיוחד הוא מדבר על שורשי המשבר במגזר, על היעדר ההנהגה, ומציע פתרונות כדי שהעתיד יהיה טוב יותר. "צריך שיהיו בחברה מנגנונים ליישוב סכסוכים"
ד"ר איאד זחאלקה, קאדי בית הדין השרעי לערעורים ומנהל בתי הדין השרעיים בישראל, הוא שילוב יוצא דופן של איש דת, משפט ואקדמיה. כאיש דת, מדי שבוע הוא נושא דרשות במסגד ומסייע לקהל המאמינים לטפל באתגרי החיים היומיומיים באמצעות חוכמת הקוראן. כאיש משפט, הוא מנהיג חידושים בבתי הדין, מרחיב את תחומי הפעילות ומצליח לשמור על משך זמן של תשעה חודשים בממוצע לניהול תיקים. כאיש אקדמיה, הוא חוקר ומרצה, כותב ספרים ומעביר את הידע לכל שומעיו. אבל יותר מהכול, ד"ר זחאלקה הוא מנהיג אמיתי בכל מובן.
ד"ר זחאלקה, לרגל גיליון מיוחד של כתב העת אשר במרכזו המשבר בחברה הערבית, אנחנו רוצים לשמוע ממך איך אתה רואה את המשבר בהיבט של מנגנונים של יישוב סכסוכים בחברה המסורתית, והאם גישור יכול לסייע?
"ראשית, רוצה לומר שמאוד מעריך את העבודה שאתם עושים, הן כמגשרים והן כמי שמקדמים ומנחילים את ערכי הגישור, מעבירים אותם הלאה ופועלים לטיפוח החשיבה בתחום.
"אחד החוליים של החברה המודרנית זה האינדיבידואליזם. הדבר מתבטא לא רק במישור האישי-הגשמי, אלא גם בניסיון לנכס לעצמנו זכויות בנכסים שהם לא שלנו על חשבון האחר. זה מוביל ליתר משפטיזציה, לתביעות קשות ולמלחמות, ובחברה הערבית זה מתבטא גם באלימות ורצח.
"אף אדם אינו מוסמך להעניש על עבירה דתית, רק אלוהים. לכן רצח על רקע על כבוד המשפחה הוא רצח כמו כל רצח ומגונה כמו כל רצח, ואין עליו מחילה או סליחה. הוא אפילו קשה ונתעב יותר, כי הוא נעשה בין אנשים שצריכה להיות ביניהם קירבה ורחמים. יתרה מזו, רצח על רקע כבוד המשפחה מנוגד לדת"
"בעבר, היו מנגנונים חברתיים ששלטו וארגנו את חיינו. הם העניקו לנו מסגרת מסודרת שיש בה נהלים, הגבלות חברתיות. היו גופים וגורמים שהשליטו סדר על פי אותם ערכים חברתיים. הייתה גם נכונות ‘לתת’ לאחר ‘להקריב' למען משהו או מישהו - למען אבא, אח, אחות, אישה, ילדים. הערך הזה – ‘הקרבה' – איבדנו אותו. בעיניי זה משחית את הנפש האנושית המודרנית, ולכן ערכים כמו גישור שמציעים הידברות ואומרים ‘בוא נראה מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליישב את הסכסוך בינינו בלי אלימות ובלי מלחמות, בלי בתי משפט’ דווקא מחזירים אותנו אחורה, לממד האנושי שאנחנו רוצים כבני אדם, הן ביחס לאחר והן ביחס למה שמגיע לנו ומה שלא".
כמי שמחזיק בשלושה כובעים - כאיש דת, כשופט וכחוקר באקדמיה, האם יש מקומות שבהם יש התנגשות ביניהם והאם תוכל להסביר את המשבר שפוקד את החברה הערבית משלוש נקודות מבט האלה: הדתית, המשפטית והאקדמית?
"אין כל התנגשות בין נקודת מבטי כאיש דת, לנקודת מבטי כקאדי ושופט לבין נקודת מבטי כחוקר ומרצה באקדמיה. הציות לחוק האלוהי עולה בקנה עם הציות לחוק המדינה. עניין הוא חוקי בהכרח הוא הולם את חוקי הדת. לכן כל הסכם בין צדדים חייב להיות חוקי ולא נוגד את הדת. אם הוא מנוגד לדת – הוא בטל. אתה יכול להסכים רק על מה שמבחינה דתית מותר. כך גם בנוגע לחוק. הפן הדתי והפן השיפוטי חד הם.
"הדבר מתיישב גם עם הפן האקדמי. תפקידה של האקדמיה לפתח, להעשיר ולשדרג את עולם הידע ולהעניק לאנושות עוד ידע, שיהיה לו ערך מוסף לאנושות. בדתות כולן יש חוכמה אלוהית וממנה נגזרה הרבה מורשת אנושית, חוכמה אנושית מצטברת. לכן אם לוקחים את הידע מהדת, חוקרים אותו, עוסקים בו ומלמדים אותו, אז האקדמיה היא שופר שתפקידו להפיק את הערכים ההומניים מכל הדתות ולהעביר אותם הלאה.
"הדוקטורט שלי עסק בהלכה למיעוטים המוסלמים. חקרתי והעמקתי בדת, כדי לגלות איך הדת עצמה יכולה לתת מענה לסוגיות מודרניות ולאתגרים שאיתם מתמודדים מיעוטים מוסלמים במדינות מודרניות. פניתי לדת, על מנת לפתור משבר נוכחי, שזה משבר המודרנה, ולכן אין סתירה אלא יש שילוב בין דת משפט ואקדמיה".
"עד היום אין הנהגה חדשה"
לפני שהוא מפרט על המשבר בחברה הערבית, מסביר ד"ר זחאלקה את הרקע למשבר הזה:
"החברה הערבית היא חברה שעברה משבר קשה מאוד ועמוק מאוד בגלל המעבר מחברה מסורתית שמרנית לחברה מודרנית במהירות, בלי הכנה, בלי הבנה ובלי הטמעה של החיים המודרניים.
"חברה שהייתה מיוסדת על שמרנות, מסורת וערכים חברתיים, ברגע אחד, שמתחיל בשנות ה־90, עברה במהירות להיות חברה מודרנית ואיבדה את ההנהגה המסורתית שלה. כל ראשי החמולות, המוכתרים, אנשי הכפר, אנשי הדת, אנשי הפוליטיקה - הנהגה שהובילה סדר חברתי, יצרה מנגנונים פנימיים שמכתיבים לחברה אורחות חיים והתנהלות, שקבעה, שפסקה בסכסוכים, שהדריכה וחינכה את הציבור - קרסה בבת אחת והיא לא קיימת יותר. במקומה בא דור חדש של מנהיגים חסרי לגיטימציה ציבורית. הציבור לא מוכן לתת להם לגיטימציה, כי כל אחד רואה את עצמו כמוביל, כבעל השפעה וכוח, כמנהיג פוטנציאלי".
ד"ר זחאלקה נותן כדוגמה את כפר קרע, שבו הוא מתגורר: "בכפר קרע, עד בחירות 93' הייתה הנהגה מסורתית. היו כמה ראשי חמולות אשר התמודדו ביניהם על ראשות המועצה. כל צד עשה הרבה ‘תרגילים’ כדי לזכות בהנהגה, אבל הכול נעשה בשקט ללא מאבקים אלימים וללא קטטות.
"ב־93', ההנהגה המסורתית איבדה את כוחה ונכשלה בבחירות. הגיעו בחורים צעירים, שכל אחד מהם ייצג את עצמו וללא כל לגיטימציה מהציבור. בבחירות ב־98' היו עשרות מועמדים, שלעיתים היו גם חסרי השכלה או ללא כל מעמד או תרומה לציבור, והרשו לעצמם להתמודד על רשות המועצה. ריבוי מועמדים מעיד על כך שכל אחד רואה את עצמו כמנהיג פוטנציאלי; ואם כולם מנהיגים - אין עם; אם אין עם – אין חיים חברתיים, ומכאן נוצר משבר.
"צריך שתהיה עבודה פנימית, חברתית, קהילתית של שידול לשינוי בהתנהגות ובתפיסות העולם. זה מגיע דרך העיתונות, הרצאות, מפגשים, אנשי דת, הגות, שמייצרים אווירה כללית חדשה. לייצר אווירה כללית חדשה זה קשה, כי זה תהליכים ובני אדם לא משתנים בקלות. תן להיסטוריה ולזמן לעשות את שלהם"
"תחילה איבדנו את ההנהגה, בהמשך לא נתנו לגיטימציה ליצירת הנהגה חדשה ועד היום אין הנהגה חדשה. היום, ראש מועצה נתפס בעיני הציבור כפקיד ולא מנהיג. ‘ראש המועצה יושב שם בזכותי ועליו לשרת ולעבוד עבורי’. בעבר, ראש מועצה היה דמות מעוררת כבוד, מנהיג, שבנוכחותו אנשים היו נעמדים לאות כבוד.
"בעבר, האימאם במסגד היה דמות נערצת שאנשים מנשקים את ידו, אוהבים אותו, נשמעים לו, למסרים שלו, למילים שלו. היום, אחרי תפילה יש אנשים שבאים אליו ומבקרים את דבריו, מעמידים אותו על טעותו לדעתם, חולקים עליו, אף ללא ידיעה סתם כי חושבים אחרת - בנסיבות כאלה, איזו לגיטימציה יש לו להנהיג?
"דבר דומה קורה גם ביחס למעמדם של מורים בבתי הספר. בעבר הייתה יראת כבוד כלפי מורים. חששנו והערכנו אותם. היינו מחפשים דרך חלופית כדי לא להיתקל במורה ברחוב, שמא יבחין בך שאינך עושה משהו מועיל. היום ילדים פוגעים במורים, ההורים פוגעים במורים, המערכת לא מגבה את המורים, מורה שמעז להעמיד תלמיד על טעותו מותקף מכל הצדדים ומוצג כאלים, ולכן המורים מפחדים ואינם מסוגלים למלא תפקיד של הנהגה חינוכית.
"אז אין הנהגה דתית, אין הנהגה חינוכית, אין הנהגה פוליטית. חברה בלי הנהגה זה כמו צאן בלי רועה וכל אחד עושה מה שבא לו, וזו נקודה עיקרית במשבר שעוברת החברה הערבית".
הריאיון המלא פורסם בגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור בדצמבר 2021.