תייסיר מחאמיד עסק במשך שנים רבות בחינוך בתפקידים ניהוליים, עד שהגיע למסקנה שהשליחות שלו היא להטמיע את השפה הגישורית בחברה הערבית. בראיון מיוחד הוא מספר על הקמת מרכזי גישור קהילתיים בחברה הערבית, על האיזון העדין מול הרשויות והגורמים המסורתיים, ועל הכשרת מגשרים דוברי ערבית
תייסיר מחאמיד משמש כמנהל תחום חברה ערבית בתכנית גישורים. תכנית גישורים הינה תכנית של השירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והבטחון החברתי, ומנוהלת על ידי עמותת מוזאיקה. התכנית נותנת מעטפת מקצועית למרכזי הגישור והדילאוג בקהילה, החל משלב ההקמה.. תייסיר הגיע לתחום מעולמות החינוך דוקא. הוא עבד 18 שנים ברשת עתיד כמנהל תיכון טכנולוגי, כמנהל בי"ס להנדסאים וגם כמנהל בקרה ופקוח פדגוגי על בתי ספר במגזר הערבי.
"מרכז גישור בדרך כלל עוסק בשלושה תחומים: יישוב סכסוכים, חינוך וקורסים, וקידום דיאלוג קהילתי", הוא מספר על המרכזים בחברה הערבית. "בנוגע לחינוך וקורסים - אנחנו מכשירים אנשי מפתח, נותני שירות ומנהלי מחלקות ברשויות, שגרירי גישור, מובילי גישור, גישור בחינוך ואחרים. אנחנו מקיימים מפגשי חשיפה, מעבירים הרצאות, מגיעים לספריות ומסבירים את החשיבות של יישוב סכסוכים מחוץ לבית המשפט, קידום תהליכי דיאלוג – אנחנו מקיימים מעגלי הקשבה ומעגלי שיח, בתוך הקהילות ומחוצה להם. רק לאחרונה קיימנו מפגש בין נשים מכפר קאסם לנשים מגבעתיים, בשותפות עם מרכז גישור ובניית הסכמות גבעתיים.
"זו הפעם הראשונה שאנחנו מלמדים קורס גישור בשפה הערבית. גישור מותאם שפה ותרבות, וזה עושה הבדל משמעותי. מה שמעניין זה שאנשים שלמדו גישור בשפה העברית וכעת בשפה הערבית, אומרים שיש הבדל עצום. אנחנו מנסים ליצור מאגר מרצים ואנשי מקצוע דוברי השפה הערבית"
"הבעיה שלנו בחברה הערבית, היא שלא נותנים לאחר הזדמנות להשמיע את קולו ומידי מהר עוברים לאלימות. כששני תלמידים רבים ביניהם, חשוב להושיב אותם ולתת להם הזדמנות להשמיע את קולם. חשוב להקשיב להם, לכאב שלהם, למה שמסתתר שם, כך ניתן יהיה לזהות את הצרכים והאינטרסים. אנחנו בחברה הערבית, ומבלי להכליל, בדרך כלל לא נותנים לזה מספיק תשומת לב.
"אתה אומר לצדדים לסכסוך, ‘זה שאתה יושב ומקשיב לא אומר שאתה מסכים’ או ‘אתה יכול לא להסכים, אבל בוא לפחות תקשיב, אולי הוא ישכנע אותך או ההפך".
"לא פשוט להיות מגשר בחברה הערבית"
"אנחנו בחברה הערבית סובלים מהשפה בכמה מישורים", אומר מחאמיד. "בבית וברחוב אנחנו מדברים שפה עממית, בבית ספר מלמדים ערבית ספרותית, אחר כך מנסים ללמד אותנו עברית ואנגלית, ז"א שלושה שפות זרות: ערבית ספרותית, עברית ואנגלית - וכך אנחנו מפסידים מכל העולמות".
אז איך מתרגמים את המילה "גישור" לערבית?
"וִסַאטה" זה גישור "وساطة", "וסיט" זה מגשר "وسيط". יש כאלה שמתרגמים את זה ל”מֻגָ'סִּר" - "مجسّر", מהמילה גשר, אבל אני פחות בעד. “מֻחַכָּם" זה בורר "محكّم", ‘מֻסְ'לִח’ مصلِح מיישב סכסוך זה יותר קרוב לסולחה וזה מנגנון אחר לגמרי. זה דומה לגישור, אבל זה לא גישור בדיוק. סולחה זה נקרא גישור מסורתי. למה אחרים מקפידים לומר מוסלח? כדי להגיד לו שאני לא מוותר על הסולחה. יש במילים האלה שפה ותרבות.
"הגישור שאנחנו עוסקים בו הוא גישור מודרני. אני, יחד עם מנהלת תכנית גישורים גברת נועה שלו וכל חברי לצוות בתכנית גישורים, וכן שייח' ד"ר איאד עאמר ראש תכנית שייחים מגשרים במוזאיקה, הרב ד”ר דניאל רוט סמנכ"ל מוזאיקה והשותפים שלנו במוזאיקה ובשירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והבטחון החברתי, בונים מודל מותאם תרבות, מודל חדש שמותאם לחברה הערבית ומשלב בין הגישור המודרני למסורתי. הרעיון הוא לקחת את אנשי המפתח בחברה, בין אם אלה אנשים בעלי כוח והשפעה ובין אם אלה אנשי סולחה, ובמקום לוותר עליהם - לקחת אותם, לשמור את כבודם, להשתמש בחוכמתם ובניסיונם. אנחנו מבקשים מהם להמשיך להיות פעילים בקהילה עם העשרה של כלים גישוריים מודרניים.
"אנחנו מנסים לפתח את המודל הזה ולהטמיע ולשווק אותו, כי ברגע שאתה מגיע ליישוב ערבי ומציע להם כלי חדש, ‘גישור', הם יחשבו שאתה בא להחליף המוסדות המסורתיים, אנשי הסולחה, ולא יקבלו אותך. ואז לא תהיה לך לגיטימציה. כדי לקבל לגיטימציה צריך לשמר ולשפר את הקיים. לכן השותפים הראשונים שלנו לפרויקט כזה הם אנשי המפתח, מנהיגים ואנשי הסולחה.
"כל יישוב שונה מיישוב אחר ביחס לאנשי הסולחה או למוסדות המסורתיים. האתגר הוא בדור הצעיר יותר. בני הדור הזה משכילים יותר, לומדים, עובדים בתעשייה, חשופים ליהודים וערבים, לתרבויות אחרות, והראש שלהם קצת שונה מהדור הקודם, אז הכלים המסורתיים פחות מתאימים לסוגיות של היום וצריך לתת כלים חדשים בכדי להתמודד עם האתגרים".
איך עושים את זה?
"לפני כשנה התחלתי את תפקידי כמנהל תחום, להקים וללוות מרכזי גישור ודיאלוג בקהילה בחברה הערבית. כולנו יודעים שהחברה הערבית מתמודדת ועוברת משברים וקונפליקטים אלימים, ולא צריך לשכנע בצורך במרכזי גישור ודיאלוג בקהילה. היום, כשאנחנו מגיעים לרשות מקומית כלשהיא עם רעיון להקים מרכז גישור יקבלו אותנו בברכת ברוך הבא.
"האינטרס הוא לא רק של החברה הערבית"
"המהלך הראשון שאנחנו עושים עם מחלקות הרווחה ומנהלות המרכזים הוא מיפוי צרכים ומקור סכסוכים. לכל יישוב יש את המאפיינים התרבותיים שלו, האוכלוסייה, המנהגים והדת. למשל, בטמרה האוכלוסייה המוגנית. בשפרעם האוכלוסייה לא המוגנית: יש מוסלמים, דרוזים ונוצרים. בבית זרזיר למשל האוכלוסייה ברובה בדואים, אומנם ברהט גם הם בדואים אך המנהגים לא בהכרח דומים במאה אחוז. לכן דרוש מיפוי מאוד יסודי ומקצועי לפני הכנת או הצעת תוכנית עבודה. לשם כך יש לנו טופס מוכן ומובנה של שאלות שמטרתן למפות את הצרכים ואת מקור הסכסוכים".
מחאמיד מסביר איך עושים את המיפוי: "ראשית פונים לעירייה יחד עם הפיקוח של השירות לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והבטחון החברתי. אנחנו בקשר עם המפקחות רים חאג' סבית, אסתי דורון ואורנה עמוס וביחד פונים לראש העיר ולבעלי תפקידים במיוחד מחלקת הרווחה. אנחנו מתחילים במפגש חשיפה. מסבירים על התהליך, על מרכזי גישור, על היתרונות והתרומה הצפויה ברמה יישובית קהילתית. לאחר מכן ראש העיר יקבל החלטה. אם נקבל את ברכת הדרך, נבקש מראש העיר לבחור את האנשים המשפיעים ביישוב ונרחיב את המעגל, מקימים ועדת היגוי, צוות מוביל וממנים מנהל מרכז גישור או רכז.
"הרעיון הוא להקים ועדת היגוי. על ראש העיר או מישהו מטעמו להזמין את כל מי שהוא סבור שמתאים לתחום ויכול לתרום לטובת הפרויקט, למשל מנהלי פרויקטים, בעלי תפקידים ומנהלי מחלקות, הרווחה, הנדסה, חינוך, אנשי דת ואנשי מפתח. מזמנים אסיפה כללית של כ־ 50-40 אנשים ומזמינים מרצה אשר מסביר את נושא הגישור והרעיון המרכזי."
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור בדצמבר 2021.
_______________
תודה רבה לקובי אמיר, עו"ד ומורה לערבית אשר ליווה אותי ותרם לי רבות מניסיונו והיכרותו את התרבות והשפה.