פרופ' אבי קלוגר חוקר בשנים באחרונות את הכוח הסמוי של ההקשבה ומתכנן להקים בקרוב בית ספר להקשבה. המחקרים שלו מראים איך הקשבה ממתנת קיצוניות, איך היא מובילה להישגים ואיך היא הסיכוי הכמעט יחיד שלנו ליצור חברה בריאה. ראיון שכדאי להקשיב לו
פרופ' אבי קלוגר חוקר מאז שנת 2009 את הכוח הסמוי של ההקשבה. אבל להגדיר אותו רק כחוקר זו הגדרה שממעיטה מעוצמתה של העשייה שלו. אפשר לומר שיותר מכל הוא שליח. שליח של הקשבה. רצה הגורל ובימים אלה, של קיטוב ושל בערה פוליטית בישראל, הוא מתכנן להפיץ את השליחות ולהקים בית ספר להקשבה.
בעבודתו המחקרית המרכזית בשנות התשעים, תיעד פרופ' קלוגר, מומחה בהתנהגות ארגונית המכהן כפרופסור מן המניין בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים, את הנזק שמשוב גורם לביצועים. עבודה זו זיכתה אותו בפרסים יוקרתיים. חיפושיו אחר מענה לנזקי המשוב הובילו אותו, יחד עם ד"ר דינה ואן-דייק ותלמידים נוספים, למחקר בדבר השפעת "הרוצה" לעומת "המוכרח" בתגובה למשוב, ולהצעת כלי הערכה חילופי המכונה "ראיון מקדם" (feedforward interview) יחד עם ד"ר דינה ניר, שנועד לייצר משוב של העובד לעצמו על בסיס הצלחותיו בעבר.
אני פוגשת את פרופ' קלוגר לראיון בראשית ימי ההתנגדות לרפורמה המשפטית. לאחר מונולוג ארוך על עולם הגישור וערכו כדרך חיים, פרופ' קלוגר תוהה כיצד הגישור יכול לסייע, בהינתן התהליכים הפוליטיים ההרסניים שאנחנו עדים להם, כדי להזמין את הצדדים השונים לגשר ולבנות פתרונות אינטגרטיביים, ולא "להרוס אחד את השני". למרות שבאתי להקשיב וללמוד על הקשבה, אפשר לומר שנכשלתי באתגר ההקשבה. היה קשה להתאפק ולא לשאול שאלה ועוד שאלה ועוד. אנחנו משוחחים על המצב, ואני משתפת את פרופ' קלוגר במקצת היוזמות שעלו לאחרונה, ולחלקם הייתי שותפה, ועל כישלונן כבר בשלב גיוס הצדדים לישיבה משותפת. אף צד לא מוכן אפילו לדבר על הקשבה.
כולנו מכירים תקשורת מקרבת, משתתפים בסדנאות שעוסקות בהקשבה והכלה, קוראים ספרים ומחקרים על הקשבה. יש הרבה מודעות, ולמרות זאת - אנחנו קשובים פחות, מקוטבים יותר וקיצוניים יותר מאי-פעם. מאז המחקר פורץ הדרך שלך חלפו יותר משני עשורים. מה השלב הבא? מה החזון?
"המטאפורה שעולה לי כרגע, זה שהטיפול במשבר הזה צריך להיות דומה לטיפול בבעיית אנרגיה. כלומר, אין פתרון אחד ויחיד, יש כמה פתרונות שהם גם רוח וגם שמש וגם חיסכון. זה פתרון מורכב. אפשר לסמן כמה כיוונים שאפשר לשאוף אליהם כדי לפתח הקשבה.
"הרחוק ביותר, הפנטסטי ביותר ובעיניי המשמעותי ביותר, הוא עולם שבו ילדים הולכים לבית הספר כדי ללמוד לקרוא, לכתוב ולהקשיב. הקשבה היא חלק מהמיומנויות שאדם בעולם המודרני צריך ללמוד. כדי שזה יקרה, צריך להכשיר מורים, וזה אומר להזמין אותם לחוות חוויה כל כך טובה בעצמם, שתתעורר התשוקה להעביר את זה לדור הבא".
פרופ' קלוגר מציג כמה דוגמאות, וכמו בכל מה שעולה בכל מגרש בתקופה האחרונה, גם הקורונה היא שחקן חשוב:
"יש מקום להתבונן על היבטים שונים של החיים שלנו, כדי שאנשים יהיו מוכנים לשקול הקשבה. למשל, מיליארדרית טורקיה בשם ווסלט דוגאן הקימה עמותה של Generous listening (1).
בינואר האחרון, דוגאן הציגה בפורום בינלאומי בדאבוס, מאמר שהיא כתבה על בעיית העזיבה השקטה של עובדים במקומות רבים בעולם. לאחר הקורונה, עובדים רבים אינם מסכימים לעבוד בתנאים שבהם עבדו קודם. התופעה הזו מייצרת בעיה עסקית, שאחת התשובות לה היא ללמד מנהלים להקשיב. אם אלה הקולות שמשמיעים אנשים בעלי אמצעים יוצאי דופן, זה אמור לאותת לנו משהו.
המטאפורה שעולה לי כרגע, זה שהטיפול במשבר הזה צריך להיות דומה לטיפול בבעיית אנרגיה. כלומר, אין פתרון אחד ויחיד, יש כמה פתרונות שהם גם רוח וגם שמש וגם חיסכון. זה פתרון מורכב. אפשר לסמן כמה כיוונים שאפשר לשאוף אליהם כדי לפתח הקשבה"
"דוגמה נוספת - אני עומד לחתום על חוזה עם חברה מקליפורניה בשם oji, שהולכת ליצור מערכת הוראה למנהלים חדשים. היעד הוא הכשרת מהנדסים או מתכנתים, שלא למדו לנהל אבל רוצים לקדם אותם למסלול ניהול וללמד אותם מיומנויות רכות של אינטליגנציה רגשית, ביניהן הקשבה. זוהי דוגמה מהעולם העסקי, שבו חברה מניחה שתתעשר מהצורך האמיתי של ארגונים לקדם הקשבה".
"בנוסף", אומר פרופ' קלוגר, "האימון האישי-המקצועי הולך וצובר תאוצה, מתוך הבנה שאין וכנראה לא יהיו מספיק פסיכולוגים או פסיכיאטרים לטפל בצרכים הנפשיים של כל האוכלוסייה. ככל שהטכנולוגיה תגדל, יהיו עוד אנשים שילמדו אימון וינסו להיות מאמנים, אולי גם מגשרים. כך תתפתח תרבות שלמה סביב מקצועות אלה, שההקשבה היא ליבתם".
לאמן את שריר ההקשבה
ניתן לראות שקיימים תהליכי הקצנה בכל התרבויות המערביות הדמוקרטיות, מהודו ועד ארה"ב, אבל במקביל יש גם תהליכי נגד. פרופ' קלוגר סבור שכדאי להצטרף לתהליכי הנגד הללו, שאינם פוסלים אנשים שפונים לדרכים שנראים קיצוניות, אלא מנסים להבין מה מוביל אותם לשם - וליצור דיאלוג. "זה אולי יישמע מוזר לחלק מהקוראים", הוא אומר, "אבל יש לא מעט דוגמאות לערך שמביאה הקשבה לאנשים שמציעים דברים מאוד קיצוניים".
מה למשל?
"אתן שתי דוגמאות בולטות: עיתונאית מוסלמית נכנסה להקשיב לקבוצה של קו קלוקס קלאן במהומות הימין הקיצוני בעיירה שרלוטסוויל שבווירג'יניה, ארה"ב. אותה עיתונאית השתתפה כצופה במפגשי הקו קלוקס קלאן, ודרך הקשבה, היא הביאה חלק מהאנשים לנטוש את הדרך הזו. באמצעות הקשבה היא עזרה להם להבין שבעצם הם רוצים משהו אחר, שהחברות בקלאן נתנה איזשהו מענה לצרכים העמוקים שאף אחד אחר לא היה מוכן לתת, והיא נתנה להם. היא רצתה להבין מדוע רוצים להרוג אותה בשל היותה עיתונאית מוסלמית. כך עשה גם רב מקליפורניה, שהלך לדבר עם הקו קלוקס קלאן במטרה ליצור איזשהו חיבור.
"אמצעי נוסף בדרך ליצירת העולם שאנחנו מדמיינים, הוא להגדיל את המודעות של הציבור בכלל לכוחה העצום של ההקשבה. כוח עצום, אולם סמוי מהעין לרוב.
לרכוש את מיומנות ההקשבה זה לא פשוט. לא די בכך שיודעים שטוב להקשיב, צריך להבין למה זה טוב. לכולנו יש הרגלי הקשבה, חלקם גם רעים. יש לנו תגובות אוטומטיות, שהם גם הרגלים וגם אולי תוצר של טראומות וחוויות שלמדנו כיצד לשמור על עצמנו. הם מזיקים לאחר, ובסופו של דבר מזיקים לי".
הקשבה מתרחשת גם כשאני מדבר ובוחן איך מגיבים לדבריי. האם אנשים מקמטים את המצח? משחקים בטלפונים שלהם? איפה הם נמצאים כשאני מדבר? חלק ממיומנויות ההקשבה זה להגיב למה שיש בחדר. מישהו אמר לי, 'אני מקשיב דרך הפה, כשאני מדבר אני שם לב איך מגיבים אליו'"
מה זה אומר להגיע למודעות?
"להיות מודע בכל רגע ורגע למה שאתה עושה, איך אתה מתקשר, האם זה בונה, האם זה הורס וכו'. למידה ומודעות להקשבה דורשת החלטה. כמו החלטה להתחיל לעשות כושר ולהתמיד בזה. זה גם להחליט, גם לבצע וגם להתמיד, כי יש נסיגות, יש ויתורים. בניית מיומנות ההקשבה, מחייבת המון התבוננות פנימית. קשה לדמיין כמה זה דורש. יחד עם זאת, עד שלא חווים אותה, קשה להבין איזה עונג, איזו תחושת חיבור, איזו הקלה, רווחה, שמחה ובריאות נפש הקשבה מסוגלת לייצר".
איך יוצרים עולם אחר?
"אין תשובה פשוטה. זו תשובה מרובדת, אבל אפשר לצייר את קווי המתאר שלה. הבסיס הוא של אנשים שחוו, הרגישו, יודעים ומעוניינים לשפר את ההקשבה שלהם בעצמם וללמוד הקשבה. כמוני. פשוט להזמין זולת לחוויה ואז לדיאלוג על איך מרחיבים חוויות כאלה, זו ההצתה. ההצתה הזאת צריכה להגיע לעולמות של חינוך, עסקים, טיפול, ייעוץ ועוד".
פרופ' קלוגר מזכיר חוויה של סדנה שהעביר באוניברסיטה ביוסטון. בסדנה השתתפו יועצים חינוכיים באוניברסיטה שהקשבה היא חלק מהותי מהמקצוע שלהם. כשהם יצאו מהסדנה, נשמעו תגובות כמו: "וואו, אני לא מקשיבה כמו שצריך לתלמידים", "אני שואל יותר מדי שאלות", "אני לא מאפשר לצד השני להתבטא". כלומר, אפילו אנשים שמבינים מה זו הקשבה, ומעצם המקצוע שלהם מכירים הקשבה, מתארים ברפלקציה מה קרה להם אחרי שהקשיבו להם טוב.
"אז אני אומר שלאנשי מקצוע נדרשת הגדלת המודעות. היכולת לשפר את ההקשבה היא פנטסטית, ועלינו להיות מודעים לזה שיש לנו יכולת אנושית מופלאה, צריך לברר אותה, להתנסות בה, לתהות בה, לטעות בה, לחמול את מה שלא מצליח שם ולהתקדם למקום שרצוי לכולנו". הקשבה יכולה להיות דבר מפחיד, זה עלול לשנות אותי. שנית, הקשבה ממושכת עלולה להכביד על הקשב שלי ולגרום לי לשכוח את הדרך חזרה אל עצמי. בנוסף, אם אני הולכת לשיטתך ומייצרת חוויות טובות לאנשים שיהפכו להיות שגרירי הקשבה, זה נורא איטי, זה נוגע בחלק, לא בכולם.
"לגבי הפחד מהשתנות - קארל רוג'רס (2) החל לכתוב על כך בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, שאחת הסיבות שאנחנו לא מקשיבים היא כי אם נקשיב באמת נצטרך להשתנות, וזה נורא. "באשר לחשש מאיבוד עצמי – אשתקד פרסמתי עם פרופ' גיא יצחקוב תאוריה בה מתואר המתח שקיים בכולנו בין שימור לשינוי.
גם שימור וגם שינוי, גם של בן אדם עצמו, וגם של המבנה החברתי, הם קונפליקטים שאין להם פתרון. אלה קונפליקטים שצריך לנהל אותם, כי שני הצדדים האלה שומרים על הקיום שלנו. ללא שימור אנחנו בסכנה וללא שינוי אנחנו בסכנה. לכן ההשערה שלנו היא שהקשבה יש לקיים במידה, והמידה היא ששני השותפים לשיח נמצאים במצב שהם פתוחים לשינוי, וברגע שאחד סיים את קיבולת השינוי הרגעית שלו יש להפסיק, כי לא ניתן להמשיך וזה עלול להסתיים לעיתים באופן פחות רצוי. אנשים ינתקו את הקסם שיכול לקרות במפגש בין שני אנשים, שיש בו הקשבה עמוקה, כי זה יהיה כבר בלתי נסבל מבחינתם.
אמצעי נוסף בדרך ליצירת העולם שאנחנו מדמיינים, הוא להגדיל את המודעות של הציבור בכלל לכוחה העצום של ההקשבה. כוח עצום, אולם סמוי מהעין לרוב. לרכוש את מיומנות ההקשבה זה לא פשוט. לא די בכך שיודעים שטוב להקשיב, צריך להבין למה זה טוב"
"אז אם אמרת שאי אפשר להקשיב כל הזמן, אכן אי אפשר. גם אי אפשר לעשות כושר כל היום, צריך גם לישון, צריך להיות עם חברים, צריך לעשות דברים אחרים. גם אדם שזה מקצועו, אינו יכול רק לעבוד. גם מי שהבין שהקשבה היא דבר חשוב צריך להבין גם שכמה שאני יכול להקשיב, זה משאב מתפתח ומוגבל. זה כמו שריר, אני אמתח אותו, אבל חשוב שלא אקרע אותו.
"אי הקשבה, כשהיא במקומה, אם היא נאמרת, היא מקדמת את האמון בין אנשים. למשל להגיד 'עכשיו אני לא יכולה להקשיב, אני מצטערת', עדיף בהרבה מאשר להתחזות למקשיבה ולהנהן עם הראש. כשאת יודעת שאת טרודה במקום אחר לגמרי, יש משהו מכבד בלהגיד 'עכשיו אני לא מקשיבה'. אז גם לשים גבול לעצמי, גם לשים גבול לזולת - מקדם את ההקשבה".
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השמיני של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור במאי 2023.
_____________
(2) קארל רוג'רס הוא פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה ואבי שיטת הטיפול הממוקד במטופל. רוג'רס סבר כי המניע האנושי העיקרי הוא השאיפה למימוש עצמי. לדעתו שורשן של בעיות נפשיות הוא באי הלימה בין "העצמי האידיאלי" וה"עצמי בפועל".