שילוב הפסיכולוגיה והסוציולוגיה על גבי הרצף הנוירולוגי בין האמיגדלה והאונה הקדם-קידמית
בני אדם הם חיות חברתיות; למעשה, אין לאדם היחיד קיום, במובן הגופני ו/או הנפשי, ללא הקולקטיב, וכמובן שהקולקטיב אינו בר-קיימא ללא היחידים המרכיבים אותו. יתרה מכך, אנחנו יודעים שמרגע שנוצר הקולקטיב, הוא רוכש תכונות אשר אינן שיקוף מדויק של סך כל הפרטים הכלולים בו, והוא אינו ניתן לרדוקציה למרכיביו. למרות זאת, חקר היחיד – פסיכולוגיה והקבוצה – סוציולוגיה, התנהלו, ומתנהלים, מאז ומתמיד, תוך התעלמות כמעט מוחלטת אחד מהשני.
ומוזר עוד יותר, למרות שאין יכולת לומר כמעט דבר על התנהגות היחיד ו/או הקבוצה ללא התייחסות אל המוח – משכן ההוויה – ההתייחסות אליו במסגרת עבודתם של פסיכולוגים וסוציולוגים כאחד לוקה בחסר משמעותי. חוקרי כל דיסציפלינה מעדיפים להסתגר בד' אמות מומחיותם ומחקרם ולהעמיד פנים שהדיסציפלינות האחרות הן במקרה הטוב שכנות ולא בנות משפחה בעלות זיקה משותפת עמוקה ומחייבת.
הסיבות להתנהגות זו ניתנות להסבר באמצעות הפסיכולוגיה, סוציולוגיה ונוירולוגיה כאחד, אבל אין להן כל הצדקה, ביחוד בהתחשב בנזק הנגרם ליכולתנו ללמוד ולהשתמש בידע הפרטני והמשותף של כל העוסקות במלאכה כתוצאה מההפרדה המלאכותית בין הדיסציפלינות.
התפתחות כלי ומתודולוגיות המחקר הנוירולוגי בשנים האחרונות מאפשרים כיום "הצצה" ממוקדת ומאירה אל המרחב ההתנהגותי האישי והחברתי כאחד וחושפים את הקשר בין היחיד לקבוצה. התבוננות על היחיד, הקבוצה והכוראוגרפיה המרתקת של יחסי יחיד-קבוצה, מביאה למסקנה שלא ניתן להסביר את התנהגות היחיד ללא הרכיב החברתי ובלתי אפשרי להבין את התנהגות הקולקטיב, בכל גודל והרכב, ללא התייחסות להתנהגות הפרטים המוכלים בתוכו.
אבל, מהי התשתית שתאפשר התבוננות מאחדת ומאוחדת על הפרט והקבוצה כאחד?
בניסיון לתאר את הקשר ההתנהגותי בין הפרט לחברה בחרנו להתמקד במרחב הנוירולוגי המתואר על ידי הרצף הפונקציונלי של פעולות האמיגדלה והקורטקס הפרה-פרונטלי (אונה קדם-מצחית).
האמיגדלה – שומרת הסף ה"עתיקה", אחראית על הישרדות ומציעה לשם כך מבחר מצומצם של תגובות מיידיות – קיפאון, תקיפה או מנוסה. אין חשיבה, אין בדיקת אלטרנטיבות התנהגותיות מורכבות, אין בניית אסטרטגיות וטקטיקות. אתראה-הורמון-תגובה.
הקורטקס הפרה-פרונטלי – הפילוסוף הקיומי ה"צעיר", מביא לשולחן ההישרדותי האנושי את המורכבות המעשירה-מבלבלת של זיכרונות, התנסויות, רגשות, אסוציאציות - יכולת בחינת אלטרנטיבות התנהגותיות והצעת מסלולי התנהגות מגוונים.
הקשר בין שתי המערכות המוחיות האלה עשיר ומגוון, ומאפשר התבוננות על רצף פונקציונלי המתרחש בין שליטה אמיגדלית טוטלית – חטיפת אמיגדלה, לבין שליטה מוחלטת של האונה הקדם מצחית – קיפאון אנליטי.
אנו מציגים את האדם בחלוקה הדיכוטומית בין האישיות לבין התודעה. במקביל אנו גורסים שהאישיות מייצגת את הלא מודע ואילו התודעה מייצגת את המודע עם חופש הרצון לבחור. המקבילה לחלוקה הדיכוטומית הזאת מתבצעת אצלנו באמצעות הצגת החלוקה הנוירולוגית בין השפעת האמיגדלה, לבין השפעת הפרה-פרונטל קורטקס על ההתנהגות האנושית.
האמיגדלה מייצגת את הלא מודע האישיותי בצורך הבסיסי וההישרדותי. לעומת זאת, האונה הקדם-מצחית מייצגת את התודעה העצמית והבחירה החופשית המושתת על תכנים תכליתיים לעבר העתיד וערכיים ברמה הבינאישית.
במעבר מפסיכולוגיה לסוציולוגיה, אנו עושים אנלוגיה מטאפורית, וטוענים שגם החברה, כשלם סטרוקטורלי, מתפקדת באותה חלוקה דיכוטומית על הרצף בין ההשפעה של מה שאנו מכנים "האמיגדלה החברתית" לבין ההשפעה של מה שאנו מכנים "האונה הקדם-מצחית החברתית". בדומה לאיפיוני האמיגדלה והאונה הקדם-מצחית אצל היחיד, האפיון של האמיגדלה החברתית הוא יותר שיבטי, כוחני ולוחמני ואילו האפיון של האונה הקדם-מצחית החברתית הוא יותר ערכי, הומניסטי ואוניברסליסטי.
על בסיס התשתית הזאת, אנו מציעים רצף של שלושה מצבי ארגון חברתיים: פשיזם, ליברליזם ואנרכיזם. הפשיזם בקצה אחד של הרצף, והאנרכיזם בקצה השני, מייצגים את השפעת האמיגדלה החברתית מחד והאונה הקדם-מצחית החברתית מאידך, בתיאום. הליברליזם, במרכז הרצף, מייצג את השילוב ההרמוני והאופטימלי בין השפעת האמיגדלה החברתית להשפעת האונה הקדם-מצחית החברתית. הפשיזם מצמצם את מרחב התגובות וההתנהגות של הפרט והקולקטיב, מדכא את קיומם עד כדי ביטול רצון חופשי והפיכת הפרט לבורג בתוך מערכת, לעבר סדר בירוקרטי טוטאלי והרמטי. לעומת זאת, האנרכיזם, המצדד ושואף לאפשר חירות מוחלטת - בדגש על מוחלטת - גורר את הפרט למצב א-נומי בשפתו של דורקהיים ובעקבות עודף החירות מתחוללת סחרחרת של כאוס לעבר ניהיליזם, לא רק חברתי, אלא גם בהתנהגות של הפרט – מצב המאופיין ב"קיפאון אנליטי" של האונה הקדם-מצחית. במצב זה, הפרט והקבוצה מנתחים באופן אובססיבי את מצבם ואת הפעולות הנדרשות מהם, ומגיעים בפועל למצב של חוסר יכולת לפעול – באופן אבסורדי, מרוב ניסיונות עקרים להחליט.
את המרחב בין הפשיסט לליברל – ביחיד ובקולקטיב - תופס הטיפוס הקונפורמיסטי, ואת המרחב בין הליברל לאנרכיסט תופס הטיפוס הפרטי והקבוצתי הנון-קונפורמיסטי.
הספר מציג בהדרגה את ה"שחקנים" המרכזיים – היחיד, הקולקטיב והמרחב הנוירולוגי, האמיגדלה והאונה הקדם-מצחית. בהמשך, הספר מציג את המטפורה הפונקציונלית של האמיגדלה והאונה הקדם-מצחית החברתיים, ולבסוף, הספר מציג את הפרדיגמה המאחדת את הפסיכולוגיה והסוציולוגיה על גבי ובעזרת התשתית הנוירולוגית, ומתאר את היתרונות הנובעים מהסתכלות זו.