5 יסודות שאם נצליח לחולל בהם שינוי תפיסתי עמוק, יביאו למיגור האלימות בחברה הערבית בטווח הארוך
אזרחים רבים נמצאים בתחושה שהאלימות הגוברת בחברה הערבית במצב כל כך חריף, שהמציאות בקרבה ובחברה הישראלית כולה כבר לא תחזור להיות כשהייתה. נדמה לנו שאולי רק פעולות חריפות ואינטנסיביות של גורמי האכיפה ימתנו את הבעיה, אבל שגם אז היא כאן לנצח. אני מבקש להציע כאן גישה אחרת, שבעזרתה ניתן לבלום את האלימות ולמגר את עיקרה, בטווח הקצר והארוך.
לשם כך אנחנו נדרשים לבחון באומץ חמש נקודות יסוד, שעליהן צריך לדבר בכנות וביושר, ושבהן צריך לבצע שינוי תפיסתי עמוק. חלקן במודעות ובשיח וחלקן פחות:
הראשונה
חטא היוהרה של החברה הישראלית. הן כאזרחים והן כמקבלי החלטות, התעלמנו מהתפתחות האלימות בחברה הערבית לאורך שנים. יש שיגידו שההתעלמות היא מהחברה הערבית בכללה. בהקשר של האלימות, הנחת המוצא העיקרית שיצרה הימנעות ופסיביות היא שזה עניין פנימי שלהם, בין אם זה נאמר ובין אם לא. אף אחד לא ציפה שזה יגיע לכל מקום ביום-יום שלנו וישפיע על כולנו. הסכנה המוחשית הגדלה בכבישי הדרום, התקריות האלימות בבתי החולים ואירועי הירי בערים המעורבות משקפים את ההתעלמות וחטא היוהרה של החברה הישראלית. ההנחה שאלימות בחברה הערבית תישאר "שם" היא טעות מהותית וקריטית. בהיעדר פעולה מערכתית, האלימות במגזר תמשיך לחלחל ולהשפיע על כלל החברה הישראלית.
חשוב להבין כי העובדה שהאלימות זולגת מהחברה הערבית לחברה הישראלית מהווה גם הזדמנות. באופן הפשוט ביותר - זה גורם ליותר תשומת לב והסטת משאבים לטיפול בבעיה. גם העובדה כי בתקופה זו מפלגה ערבית משולבת לראשונה בקואליציה ומהווה לשון מאזניים פוליטית, מסייעת לקידום ממשי של הטיפול באתגר.
משטרת ישראל נדרשת לשינוי תפיסתי עמוק. ביישובים המעורבים והערביים צריכים לשים את מפקדי התחנות המצטיינים. להכשיר אותם לעומק ביצירת רתימה קהילתית וביכולת לייצר עבור כל אזרח ערבי תחושת מוגנות וביטחון
השנייה
החברה הערבית בישראל. קשה לדבר עליה כמקשה אחת, אבל אנחנו כן מבינים כי חלקים גדולים בקרבה נמצאים בטלטלת שינוי ובאתגרים הנובעים ממעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, ואפילו פוסט מודרנית. כל שינוי גורם להתנגדויות. נשים עם יותר חופש, שוויון ושילוב בתעסוקה; נוער וצעירים שמסרבים לקבל היררכיה מסורתית; והשוואה טבעית ומעוררת קנאה לשכנים היהודים עם רמת החיים הגבוהה יותר. כל אלו ועוד גורמים למורכבות אדירה. חלקה מתבטא באלימות.
במקביל, קיים בחברה הערבית משבר מנהיגותי וזהותי חריף זה מספר שנים. רבים מרגישים שרוב חברי הכנסת של המגזר שמים יותר דגש על המאבק הפלסטיני מאשר על מקומם של הערבים במדינת ישראל. לעומת זאת, התנועה האסלאמית מקדמת יותר מכל סוגיות הקשורות ביום-יום האזרחי, וזהו אחד ההסברים להתחזקותה, ולא ההיבט הדתי. במקביל, המנהיגות המוניציפלית, שהשפעתה מתחזקת בחברה הישראלית ככלל, עדיין שזורה ברבים מהיישובים הערביים במאבקים בין חמולות ורוויית אינטרסים שאינם ממלכתיים. גם הם נתונים לאיומים ולחצים של ארגוני הפשע ולכן פחות אקטיביים. יהיה ההסבר אשר יהיה, המנהיגות הערבית בכל רבדיה, עד לשלב זה, אינה לוקחת אחריות וממלאה תפקיד דומיננטי במיגור האלימות.
האלימות הגוברת גורמת לכך שחוסר האונים והתסכול בתוך החברה הערבית מתעצמים, במשולב עם זעם מצטבר וחרדה קיומית (הורים מפחדים שהילדים יסתובבו לבד ברחובות), וכל זאת ללא כתובת ברורה בקרבה, שלוקחת אחריות. גם אם המנהיגות הערבית אינה חלק מהבעיה, היא חייבת להיות חלק מהפתרון.
השלישית
חינוך ושינוי נורמות. טיפול יסודי בסוגיה יהיה אפקטיבי בטווח הארוך רק בתנאי שבמקביל לאכיפה ייווצר אימפקט על נורמות וערכים. מינו אבו לבן, חבר מועצה ומנהיג חברתי ברמלה, מבהיר את חשיבותה של נקודה זו: "הכול מתחיל בחינוך. חייבים לחזק את החינוך לערכים וסבלנות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. גם תוכניות העשרה, תנועות נוער ומניעת השעמום של הצעירים. לצד זה צריך לשפר את התשתיות. ילד שגדל בג'ואריש גדל באווירה של דיכוי, במקום שבו זורם ביוב, ומרגיש כמו במחנה פליטים, לעומת ילד יהודי שגדל בשכונה אחרת קרובה, שרואה מדשאות וגני משחקים. יש לזה השפעה גדולה".
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון החמישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור בדצמבר 2021.
_______________
עמרי גפן הוא מומחה בתחומי השיתופיות, האמון, הגישור והמו"מ. שותף בקבוצת גומא גבים ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקוסיסטם". מרצה בבינתחומי ובאוניברסיטת תל-אביב