top of page

שומרים על זכות השתיקה

בדרך כלל אנחנו לא באמת מקשיבים. אנחנו בעיקר רוצים שיקשיבו לנו. אבל כדי שנקשיב באמת, אנחנו צריכים קודם כל לשתוק


Let silence be the

art you practice.

The quitter you become

the more you are able to hear.

Let silence speak to you

about the secrets of the universe.


השיר הנפלא הזה, של המשורר הפרסי ג'לאל א-דין רומי, אומר הכול. השתיקה היא התנאי החשוב ביותר להקשבה. היא זו שמאפשרת לנו להיות בהוויה של למידה. שתיקה מעידה על עוצמה. אך התרבות שלנו אינה מעודדת הקשבה, ובוודאי שלא שתיקה. בנוסף יצרנו את התפיסה ש"שתיקה כהודאה". אם אני נותן לך לדבר בלי לקטוע אותך, זה אומר שאני מסכים לכל מה שאת אומרת. אנחנו תרבות שמעריכה כוח ואנחנו מראים כוח על ידי דיבור.


מתוך העיסוק בגישור ובהכשרות מגשרים לאורך שלושים השנים האחרונות, למדתי כי לימוד המיומנות של הקשבה, עם הבנה עמוקה של חשיבות השתיקה, לפחות בחלקים של התהליך, היא מהאתגרים המשמעותיים ביותר בתהליכי ההכשרה. זה מועצם במיוחד בעבודה עם מנהלים, משפטנים, רופאים ונציגי דיסציפלינות נוספות, אשר מורגלים לאורך שנים לתת תשובות ופתרונות - ופחות להקשיב.


באופן אישי, למדתי הקשבה מגיל צעיר. בתקופת התיכון הייתי חלק מהצוות הארכיאולוגי בסיני, ועבדנו בעיקר עם הבדואים בהר הגבוה. עם רדת החשכה, בישיבה שעות רבות סביב המדורה, הקשבתי לאופן שבו הם משוחחים. תמיד בשקט. לא נכנסים לדברים של האחרים. השתיקה הייתה עבורי חלק מהעוצמה של המדבר בשילוב עוצמת השיח.


אך את השיעור המשמעותי והעמוק ביותר, עוד הרבה לפני הגישור, היה בתרגול ויפאסנה, אותה מדיטציה שעיקר מה שיודעים עליה זה שנדרשת שתיקה של עשרה ימים. אכן השתיקה משמעותית, כי היא זו שמאפשרת את ההתבוננות וההקשבה הפנימית. משמעות השם – התבוננות במציאות כפי שהיא. אותה איכות למדתי להביא בהמשך למערכות יחסים, לעיסוק במרחבים של גישור, מו"מ ושיתופי פעולה, ולמרחבי הניהול והמנהיגות.


השתיקה בפני עצמה חשובה ומאתגרת, אבל היא לא מספיקה. מאמר בשם What Great Listeners Actually Do פורסם ב-HBR (הרווארד ביזנס רוויו), ובו מציגים החוקרים Jack Zenger ו-Joseph Folkman ממצאים מרתקים. על בסיס 3,500 ראיונות שבעזרתם הם ניסו לזהות מה הופך אנשים למקשיבנים מעולים, הם מצאו, כי שתיקה היא זה תנאי הכרחי אך לא מספק. להראות בשפת הגוף שאני מקשיב, או מה שהחוקרים מגדירים כ"ספוג" שסופג את כל מה שהצד השני אומר, זה רק חצי הדרך. לדבריהם, דווקא מי שמעורב בדיאלוג הדדי, ולא רק באינטראקציה חד-צדדית של "דובר-מקשיב", מוגדר כמקשיב טוב ואפקטיבי יותר. שאלה מדויקת מביאה לידי ביטוי את העובדה שמי שמקשיב לא רק שמע את הדברים, אלא גם הבין אותם מספיק כדי להתעניין ולהעמיק.


התובנות המרכזיות ממסע ההקשבה האישי והמקצועי שלי התגבשו לשני מונחים מרכזיים: האחד - "אינטליגנציה שיתופית". הכוונה לתודעה המעשית שמאפיינת ממשקים, שיתופי פעולה ושותפויות. זו מבוססת על היכולת לשוחח ולעבוד עם צרכים ואינטרסים, בשילוב כל מכלול מיומנויות ההקשבה והדיאלוג. השני - Unselfing, שזו להבנתי רמת ההקשבה העמוקה ביותר. רעיון זה מוסבר כאן, בקטע שנלקח מתוך הספר "עוצמת השיתופיות - מאגו-סיסטם לאקו-סיסטם". הוויות ההקשבה נמצאות בתווך שבין תודעת ההקשבה ובין מעשה ההקשבה.


הוויה של Unselfing - ריקון העצמי

מהי משמעות הכותרת המוזרה הזו?

כדי לזהות באופן מדויק ככל האפשר את הצרכים והאינטרסים של האחר, אנו זקוקים למספר דברים מהותיים מעבר לשאלות שהוזכרו קודם לכן. הבסיס לכך הוא נקודת ההתייחסות שלנו במהלך האינטראקציה עם האדם האחר.


הבנה אמיתית ומדויקת של צרכים דורשת הקשבה אמפתית והקשבה נוכחת. אנחנו נדרשים להוריד את המסכים הרגילים של פרשנות, שיפוטיות, ביקורתיות, תגובתיות, דעות קדומות ופרדיגמות שאיתן אנו מגיעים. אם באמת אקשיב לאחר, בלמידה נקייה, ייתכן כי אבין שאני צריך לשנות תפיסות והתנהגויות. הבחירה להקשיב דורשת אומץ

ההתייחסות הרגילה שלנו מתבססת על "ידיעה". יש לנו את התשובות, את המידע, ולעתים קרובות גם את הפתרונות. רובנו אוחזים בהנחות שאנחנו לא באמת בודקים. מדובר בדפוס של רבים מאיתנו, ולצערנו גם אינטליגנציה, ניסיון ובכירוּת לא בהכרח ממתנים זאת. לדפוס זה יש השפעה על ההקשבה שלנו, עד כדי כך שלמעשה בדרך כלל אנחנו לא באמת מקשיבים. אנחנו בעיקר רוצים שיקשיבו לנו. על הקשבה נכתב ונאמר רבות, ולענייננו אפשר להשתמש בחלוקה למספר רמות הקשבה:


1. הקשבה תגובתית - אני פועל מול האחר ממקום תגובתי, לא לגמרי מודע ונשלט. התגובות הקלאסיות, בעיקר אם אני במצב של איום כלשהו, יהיו של "הילחם, ברח או קפא" (Fight-Flight-Freeze). גם אם אני לכאורה מקשיב, אני בעיקר נערך לתגובה שאני מתכנן להמשך השיחה.


אחד החלקים המאתגרים ביותר בדיאלוג ובהקשבה שלנו קשור ביכולת לזהות ולעצור את התגובות שלנו. כאשר אנו נמצאים באינטראקציה עם אדם אחר, אנחנו במצב של תגובה. הדבר נובע מדבריו, משפת הגוף שלו, מהעבר המשותף שלנו ועוד. התגובה מחריפה כאשר אותו אדם אומר דברים שאיננו מסכימים איתם. ייתכן שנקטע ונעצור אותו, וייתכן גם שנאפשר לו לדבר, אבל נהיה עסוקים בתשובה שלנו ולא באמת נקשיב לו. מן הצד האחר, גם תגובות של הזדהות או הימנעות, שאינן נראות תגובות תוקפניות או לעומתיות, לא יאפשרו לנו הקשבה מלאה.


2. הקשבה שיפוטית - אני מקשיב מתוך התפיסות והפרשנויות שלי. אני "יודע" מה נכון, יש לי את התשובות, ועל פי רוב גם את הפתרונות. אני לא באמת קשוב. האנרגיה ממוקדת בניסיון להראות לאחר שאני צודק ושהפתרונות שלי הם הנכונים. גם אם האחר מדבר, הקשב שלי מופנה לתוכי ולא אליו, במחשבה על הדרך שבה אצליח לשכנע אותו בדברי תוכחה שהוא טועה ואני צודק.


במסגרת שתי רמות ההקשבה הללו קשה לנו להקשיב, בעיקר במצבי קונפליקט - בין השאר בשל ההנחה שההקשבה השקטה והמבינה נוגדת את הרצון שלנו לתקן את האחר ולקדם את האג'נדה שלנו בשיחה. האִ מרה המוּכרת "שתיקה כהודאה" משמעותה שאם אתן לאחר לומר את דברו ולא אביע התנגדות, הוא עלול לחשוב שאני מקבל את הדברים. אבל זוהי הנחה שגויה. ההקשבה המלאה לאחר והניסיון להבין את הצרכים, התפיסות והנרטיב שלו אין פירושם שאני מוותר במשהו על הצרכים, התפיסות והנרטיב שלי. בכל מערכת יחסים אוכל למצוא את הזמן ואת הדרך לבטא גם את מה שחשוב לי, ולא על חשבון ההקשבה לאחר.


3. הקשבה עובדתית - אני עסוק בעובדות, בנתונים, בהשלכות, בפתרונות. זוהי הקשבה מהראש, מהרציונל. אפשר להגדיר גם אותה כהקשבה אופרטיבית. כל כולי בהוויה של עשייה, של Doing. אהיה קשוב לאחר ברובד חלקי ביותר, ובמטרה להתקדם לעבר פתרון או עשייה. אבל כאשר אנו עוסקים בפתרון אין לאחר באמת תחושה שמזמינים אותו לבטא את צרכיו, ודאי לא את הצרכים שאינם מוחשיים.


נוסף על כך, ברמת ההקשבה הזו אתקשה להקשיב לאחר ולהבין את צרכיו אם אניח שלא אוכל לתת לו מענה. אני יודע שלא אוכל לסייע במימוש הצורך שלו, ולכן איני רואה טעם להשקיע בדיאלוג. אבל הנחה זו מוטעית, משום שייתכן כי אפשר יהיה למצוא פתרונות יצירתיים. מעבר לכך, עצם ההקשבה וההבנה משמעותיים עבור מי שמשתף לא פחות מהמימוש המעשי של הצורך; ודאי במערכות יחסים מתמשכות. עצם הדיון על צרכים, גם אם אי־אפשר לממש אותם, הוא דבר מרכזי וחשוב בכל מערכת יחסים. למשל, בין מנהלים המשתפים פעולה, כאשר אחד מהם מרגיש שהאחר אינו קשוב לו ואכפתי לגבי צרכיו, קיים סיכוי גבוה שגם הוא יחוש ניכור וחוסר אכפתיות כלפי שותפו, ואף כלפי השותפוּת בכלל. הדיאלוג על צרכים מייצר חיבור בין השותפים ועשוי להניע אותם.


פעמים רבות עצם ההקשבה, השאלות והעניין שאנו מגלים ב"סיפור" של האחר - הם כשלעצמם עונים על צורך מרכזי וחשוב מאוד: שאותו אדם יצליח להשמיע את דבריו ואת דעותיו וירגיש שמכבדים אותו.


גם בהקשר של חשיבה אופרטיבית, הרי רק לאחר הבנה מלאה של הצורך אנו באמת יכולים לבחון אם יש בידינו אפשרות לתת מענה כלשהו או לא. ככל שאנו משפרים את יכולתנו להקשיב ולהבין צרכים, גם אם איננו מקבלים אותם או יכולים לתת להם מענה, אנחנו אנושיים יותר במובן של יכולת לנהל תקשורת אפקטיבית ולעבוד עם אנשים אחרים.


תבה המלאה פורסמה בגיליון השמיני של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור במאי 2023.

_____________

עמרי גפן, מומחה בתחומי השיתופיות, האמון, הגישור והמו"מ. שותף בקבוצת גומא גבים ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקו סיסטם". מרצה בבינתחומי ובאוניברסיטת תל אביב

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page