עסקאות הטיעון הביאו לשקיעתה של מערכת המשפט המסורתית. אולם בית המשפט הפך לחדר עסקאות והשופטים הפכו במקרה הטוב לפסיביים לחלוטין, ובמקרה הרע למי שמעודדים את הצדדים לצאת מהאולם ללא הכרעת דין. יש מה לעשות כדי לתקן את המעוות, להעלות את קרנם של השופטים ולהחזיר לבית המשפט את המעמד הרם שמגיע לו
תפקידה של מערכת המשפט, כמעט כל מערכת משפט, לפחות ברמה ההכרזתית, הוא כפול: לספק כלים להבחנה בין האשם חוקית לזכאי חוקית ולהטיל סנקציות על הנמצא אשם חוקית בהתאם לנורמות הקבועות בחוק. למימוש אידיאל זה הקימו מדינות מערכות מסועפות של בתי משפט ברמות ובדרגים שונים, שתפקידם לבחון ראיות ולהעריכן תחת אמות מידה קפדניות, ולהשתמש בממצאים כדי לקבוע אשמה או זכאות והנגזר מהן. שופטים, כחורצי גורלם של בני אדם לשבט או לחסד, נתפסים על ידי רובנו כמורמים מעם, בעלי תכונות אופי וכישורים מיוחדים במינם, כאלה המאפשרים להם לרחוץ בטוהר מידות ולשמור על קודש הקודשים המוסרי של החברה שאותה הם משרתים, באמצעות עשיית צדק וחשיפתו לעיני כל.
אל מול המודל האידיאלי הזה נמצאת כיום, ובעשורים האחרונים, מציאות שונה לחלוטין: בתי המשפט הפסיקו כבר מזמן לעסוק בשפיטה; למעשה - וזאת עובדה המתקיימת ברוב העולם כיום - לפי משרד המשפטים, יותר מ־80% מהמקרים הפליליים המובאים לטיפול הערכאות המשפטיות, מועברים לשליטתם של התובעים אשר מנהלים מו"מ מוזר ומוטה עם סנגורו של הנאשם, ומגיעים לתוצאה המכונה "הסדר" או "עסקת טיעון".
עסקת טיעון מבטלת לחלוטין לא רק את מטרתה הפילוסופית של מערכת המשפט אלא גם את משמעותה המעשית, כאמונה על עשיית צדק, בירור אשמה וזכאות, וחריצת משפט. מחריצת משפט ועשיית צדק, עבר עולם המשפט ברובו המכריע למודל של "עסקאות", סחר־מכר בין התובעים לסנגורים, על גבם של נאשמים, כאשר כולם, חוץ מעורכי הדין משני צידי המתרס, יוצאים מופסדים – בייחוד החברה שממשיכה לחיות באשליה שבין כותלי בתי הדין שלה נעשה ונראה צדק. תפקידו העיקרי של השופט כיום הוא לדרבן את הצדדים להגיע במהירות האפשרית להסדר טיעון ואחר כך לחתום על המוגמר - כמעט תמיד ללא הערות, תוספות או חיסורים. בעברית זה נקרא "חותמת גומי".
האידיאלים הנעלים של המשפט
מעמד השופט והליך עשיית המשפט הם ערכים עתיקים וכבדי משקל במסורת היהודית והכלל אנושית. כבר בחומש שמות מתועד ומוסבר תפקיד השופט ותפקיד המשפט:
"וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב משֶֹׁה, לִשְׁפּטֹ אֶת־הָעָם; וַיַּעֲמדֹ הָעָם עַל־משֹׁהֶ, מןִ־הבַּקֹרֶ עדַ־העָרָבֶ. יד וַיַּרְא חתֵֹן משֶֹׁה, אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עשֶֹׂה לָעָם; וַיּאֹמֶר, מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עשֶֹׂה לָעָם־־מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וכְלָ־העָםָ נצִּבָ עלָיֶךָ מןִ־בּקֹרֶ עדַ־ערָבֶ. טו וַיּאֹמֶר משֶֹׁה, לְחתְֹנוֹ: כִּי־יָבאֹ אֵלַי הָעָם, לִדְרשֹׁ אֱלֹהִים. טז כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת־תּוֹרתָֹיו". (שמות, פרק י"ח פסוק י"ג)
האירוע המתואר בספר שמות התרחש לפי המסורת לפני 34 מאות, ומסביר בפשטות את מה שאנו מצפים מהשופטים. יש חוק, במקרה זה חוק אלוהי, ויש שופט - המתווך לבני האדם את החוק. תהליך השיפוט פשוט: סכסוך כלשהו מובא בפני השופט אשר שומע את שני הצדדים ואומר להם מה אומר החוק ומהי הפסיקה.
התיאור המקראי של משה השופט מגדיר את הציפיות של האדם הפשוט ממוסד השפיטה ומהשופטים. אולם ציפיות אלה לא הוגדרו רק על ידי האדם הפשוט. לאורך הדורות הוגי דעות, חוקות וחוקרי המשפט חיזקו והצדיקו את אותן ציפיות: השופט שומע את הצדדים, בודק את הראיות, מגיע לחקר האמת, מציב את ממצאיו מול הנורמות החוקיות ולבסוף פוסק אם הנאשם אשם ומה עונשו.
רוב התביעות האזרחיות מסתיימות בהסכמי פשרה חמוצים, ואין הכרעת דין הקובעת מי פגע במי, מי הפר חוזה, מי הלבין את פני חברו. נושאים שמתחילים בכתב התביעה ובכתב ההגנה במונחים של ערכים מוסריים וחברתיים, מומרים למונחים של ערכים שקליים ומסתכמים בפשרה, ומובאים לשופט אשר שש לאשרם ולפטור עצמו מעולו של התפקיד שקיבל מהריבון
האקדמיה ללשון העברית מציעה את ההגדרה הבאה למילה "שופט": מחליט על פי עדויות וכדומה אִם אדם שנחשד בעבֵירה אשם ומה העונש שיוטל עליו. האנציקלופדיה בריטניקה מגדירה שופט כך: פקיד ציבור שהוענקה לו הסמכות לשמוע, לקבוע ולנהל הליכים חוקיים בבית משפט הפועל לפי חוק.
חוק יסוד: השפיטה, מציין את מה שבמדינות רבות נקרא שבועת השופט ואצלנו נקרא הצהרת האמונים של השופט, אותה חייב כל שופט להצהיר בכניסתו לתפקיד כדלקמן: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".
ברוב מערכות המשפט בעולם, כולל אצלנו בארץ, השופטים נטשו את תפקידם המסורתי של משפט צדק ואת המצופה מהם באמירות כמו "בבית המשפט האמת תצא לאור" או "בית המשפט יעשה צדק". במקום לתת פסיקה ערכית ומבוססת, הם מעודדים ומטביעים חותמת גומי על עסקאות טיעון הנרקמות במשא ומתן בין עורכי הדין ומוותרים על חקר האמת.
במשפט האזרחי בארץ, החוק מאפשר לשופט לפסוק על דרך הפשרה, כלומר להימנע מדיון הוכחות ומחקר האמת. החוק מאפשר לשופט לפסוק על דרך הפשרה אם הצדדים נתנו לו הסכמתם לכך, אולם אפשרות זו מפורטת במשפט האזרחי - בסכסוכים בין אדם לחברו - ולא בדין הפלילי בו המדינה תובעת את הנאשם. לגבי המשפט הפלילי בארץ, הרעיון של הסדר טיעון הוגדר בהנחיות פרקליט המדינה משנת 2009 כ"הסכם בין התביעה לבין נאשם או בא כוחו באשר לסעיפי האישום, או לפרטים בכתב האישום, או בדבר העונש אשר יוטל על הנאשם או באשר לנושא אחר הקשור בתוצאות המשפט".
אין בארץ שום חקיקה שמסדירה את עסקאות הטיעון, אף שבשנת 2010 הוגשה הצעת חוק בעניין אשר לא הבשילה לידי חקיקה של הכנסת והשימוש ההולך וגובר בעסקאות כאלה נשען רק על תקדימים שבהם שופטים אישרו הסכמים שנעשו בין התביעה לבין סנגורי הנאשמים בפלילים.
האתוס של השופט הוא של אדם חכם, מכובד ומשכיל אשר הוסמך על ידי הריבון לשמוע את הצדדים ולהכריע על פי החוק. וכבר לפני כ־2,400 שנה הוסיף סוקרטס ציפייה נוספת מהשופט באמרו: "שופט אמיתי חייב להיות בעל תבונה ובעל אומץ". כאמור, אתוס זה שרד 3,300 שנים אבל לפני כמאה שנים הוא נשחק והפך מאתוס למיתוס. אם נתבקש לתאר את המצב כיום במונחים של מנחם בגין, נאמר בצער שכיום אין שופטים בירושלים.
וכך, המציאות היומיומית טופחת תדירות על פני האידיאלים הנעלים של שיפוט ומשפט - שופטים כושלים, חפים מפשע נענשים, אשמים יוצאים ללא סנקציה, בעוד שהציבור דבק בעיקרון ובאידיאל של צדק עיוור ורוצה שימשיך להיות אחד המרכזיים בחיינו.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון השישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור באפריל 2022.
_______________
ד"ר דורון פלאי חוקר, לומד ומלמד סוגיות הקשורות לסיכסוכים בין תרבויות והגישות לניהולם/פתרונם, עם התמקדות באיסלם, ערבים וחברות שבטיות, מסורתיות. דורון משמש כעמית מחקר והוראה ב-Safe Communities Institute (SCI) באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC)
ד”ר דיויד שמעוני (דייב) עוסק בגישור משנת 2001 משמש כמנהל אקדמי של קבוצת גושרים, מוסמך כמגשר מהו"ת וכמדריך פרקטיקום. כיהן כיו"ר ארגון המגשרים בישראל בשנים 2016-2020.
Comments