לית דין ולית דיין

עסקאות הטיעון הביאו לשקיעתה של מערכת המשפט המסורתית. אולם בית המשפט הפך לחדר עסקאות והשופטים הפכו במקרה הטוב לפסיביים לחלוטין, ובמקרה הרע למי שמעודדים את הצדדים לצאת מהאולם ללא הכרעת דין. יש מה לעשות כדי לתקן את המעוות, להעלות את קרנם של השופטים ולהחזיר לבית המשפט את המעמד הרם שמגיע לו


תפקידה של מערכת המשפט, כמעט כל מערכת משפט, לפחות ברמה ההכרזתית, הוא כפול: לספק כלים להבחנה בין האשם חוקית לזכאי חוקית ולהטיל סנקציות על הנמצא אשם חוקית בהתאם לנורמות הקבועות בחוק. למימוש אידיאל זה הקימו מדינות מערכות מסועפות של בתי משפט ברמות ובדרגים שונים, שתפקידם לבחון ראיות ולהעריכן תחת אמות מידה קפדניות, ולהשתמש בממצאים כדי לקבוע אשמה או זכאות והנגזר מהן. שופטים, כחורצי גורלם של בני אדם לשבט או לחסד, נתפסים על ידי רובנו כמורמים מעם, בעלי תכונות אופי וכישורים מיוחדים במינם, כאלה המאפשרים להם לרחוץ בטוהר מידות ולשמור על קודש הקודשים המוסרי של החברה שאותה הם משרתים, באמצעות עשיית צדק וחשיפתו לעיני כל.


אל מול המודל האידיאלי הזה נמצאת כיום, ובעשורים האחרונים, מציאות שונה לחלוטין: בתי המשפט הפסיקו כבר מזמן לעסוק בשפיטה; למעשה - וזאת עובדה המתקיימת ברוב העולם כיום - לפי משרד המשפטים, יותר מ־80% מהמקרים הפליליים המובאים לטיפול הערכאות המשפטיות, מועברים לשליטתם של התובעים אשר מנהלים מו"מ מוזר ומוטה עם סנגורו של הנאשם, ומגיעים לתוצאה המכונה “הסדר" או “עסקת טיעון".


עסקת טיעון מבטלת לחלוטין לא רק את מטרתה הפילוסופית של מערכת המשפט אלא גם את משמעותה המעשית, כאמונה על עשיית צדק, בירור אשמה וזכאות, וחריצת משפט. מחריצת משפט ועשיית צדק, עבר עולם המשפט ברובו המכריע למודל של “עסקאות", סחר־מכר בין התובעים לסנגורים, על גבם של נאשמים, כאשר כולם, חוץ מעורכי הדין משני צידי המתרס, יוצאים מופסדים – בייחוד החברה שממשיכה לחיות באשליה שבין כותלי בתי הדין שלה נעשה ונראה צדק. תפקידו העיקרי של השופט כיום הוא לדרבן את הצדדים להגיע במהירות האפשרית להסדר טיעון ואחר כך לחתום על המוגמר - כמעט תמיד ללא הערות, תוספות או חיסורים. בעברית זה נקרא “חותמת גומי".


האידיאלים הנעלים של המשפט

מעמד השופט והליך עשיית המשפט הם ערכים עתיקים וכבדי משקל במסורת היהודית והכלל אנושית. כבר בחומש שמות מתועד ומוסבר תפקיד השופט ותפקיד המשפט: “וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב משֶֹׁה, לִשְׁפּטֹ אֶת־הָעָם; וַיַּעֲמדֹ הָעָם עַל־משֹׁהֶ, מןִ־הבַּקֹרֶ עדַ־העָרָבֶ. יד וַיַּרְא חתֵֹן משֶֹׁה, אֵת כָּל־אֲשֶׁר־הוּא עשֶֹׂה לָעָם; וַיּאֹמֶר, מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עשֶֹׂה לָעָם־־מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וכְלָ־העָםָ נצִּבָ עלָיֶךָ מןִ־בּקֹרֶ עדַ־ערָבֶ. טו וַיּאֹמֶר משֶֹׁה, לְחתְֹנוֹ: כִּי־יָבאֹ אֵלַי הָעָם, לִדְרשֹׁ אֱלֹהִים. טז כִּי־יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת־חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת־ תּוֹרתָֹיו". (שמות, פרק י"ח פסוק י"ג)


האירוע המתואר בספר שמות התרחש לפי המסורת לפני 34 מאות, ומסביר בפשטות את מה שאנו מצפים מהשופטים. יש חוק, במקרה זה חוק אלוהי, ויש שופט - המתווך לבני האדם את החוק. תהליך השיפוט פשוט: סכסוך כלשהו מובא בפני השופט אשר שומע את שני הצדדים ואומר להם מה אומר החוק ומהי הפסיקה.


התיאור המקראי של משה השופט מגדיר את הציפיות של האדם הפשוט ממוסד השפיטה ומהשופטים. אולם ציפיות אלה לא הוגדרו רק על ידי האדם הפשוט. לאורך הדורות הוגי דעות, חוקות וחוקרי המשפט חיזקו והצדיקו את אותן ציפיות: השופט שומע את הצדדים, בודק את הראיות, מגיע לחקר האמת, מציב את ממצאיו מול הנורמות החוקיות ולבסוף פוסק אם הנאשם אשם ומה עונשו.


נראה שהשופטים אינם מבינים שהימנעות משפיטה ומפסיקה פוגעת אנושות במוסד השפיטה ובדימוי של השופטים כאנשים מורמים מעם. אולם בית המשפט הפך לחדר עסקאות והשופטים הפכו במקרה הטוב לפסיביים לחלוטין ובמקרים אחרים למי שמעודדים את הצדדים לצאת מהאולם ללא הכרעת דין

האקדמיה ללשון העברית מציעה את ההגדרה הבאה למילה שופט: מחליט על פי עדויות וכדומה אִם אדם שנחשד בעבֵירה אשם ומה העונש שיוטל עליו. האנציקלופדיה בריטניקה מגדירה שופט כך: פקיד ציבור שהוענקה לו הסמכות לשמוע, לקבוע ולנהל הליכים חוקיים בבית משפט הפועל לפי חוק.


חוק יסוד: השפיטה, מציין את מה שבמדינות רבות נקרא שבועת השופט ואצלנו נקרא הצהרת האמונים של השופט, אותה חייב כל שופט להצהיר בכניסתו לתפקיד כדלקמן: “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט . משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" ברוב מערכות המשפט בעולם, כולל אצלנו בארץ, השופטים נטשו את תפקידם המסורתי של משפט צדק ואת המצופה מהם באמירות כמו “בבית המשפט האמת תצא לאור" או “בית המשפט יעשה צדק". במקום לתת פסיקה ערכית ומבוססת, הם מעודדים ומטביעים חותמת גומי על עסקאות טיעון הנרקמות במשא ומתן בין עורכי הדין ומוותרים על חקר האמת.


במשפט האזרחי בארץ, החוק מאפשר לשופט לפסוק על דרך הפשרה, כלומר להימנע מדיון הוכחות ומחקר האמת. החוק מאפשר לשופט לפסוק על דרך הפשרה אם הצדדים נתנו לו הסכמתם לכך, אולם אפשרות זו מפורטת במשפט האזרחי - בסכסוכים בין אדם לחברו - ולא בדין הפלילי בו המדינה תובעת את הנאשם. לגבי המשפט הפלילי בארץ, הרעיון של הסדר טיעון הוגדר בהנחיות פרקליט המדינה משנת 2009 כ"הסכם בין התביעה לבין נאשם או בא כוחו באשר לסעיפי האישום, או לפרטים בכתב האישום, או בדבר העונש אשר יוטל על הנאשם או באשר לנושא אחר הקשור בתוצאות המשפט". אין בארץ שום חקיקה שמסדירה את עסקאות הטיעון, אף שבשנת 2010 הוגשה הצעת חוק בעניין אשר לא הבשילה לידי חקיקה של הכנסת והשימוש ההולך וגובר בעסקאות כאלה נשען רק על תקדימים שבהם שופטים אישרו הסכמים שנעשו בין התביעה לבין סנגורי הנאשמים בפלילים.


רוב התביעות האזרחיות מסתיימות בהסכמי פשרה חמוצים, ואין הכרעת דין הקובעת מי פגע במי, מי הפר חוזה, מי הלבין את פני חברו. נושאים שמתחילים בכתב התביעה ובכתב ההגנה במונחים של ערכים מוסריים וחברתיים, מומרים למונחים של ערכים שקליים ומסתכמים בפשרה, ומובאים לשופט אשר שש לאשרם ולפטור עצמו מעולו של התפקיד שקיבל מהריבון

האתוס של השופט הוא של אדם חכם, מכובד ומשכיל אשר הוסמך על ידי הריבון לשמוע את הצדדים ולהכריע על פי החוק. וכבר לפני כ־2,400 שנה הוסיף סוקרטס ציפייה נוספת מהשופט באמרו: “שופט אמיתי חייב להיות בעל תבונה ובעל אומץ” 4. כאמור, אתוס זה שרד 3,300 שנים אבל לפני כמאה שנים הוא נשחק והפך מאתוס למיתוס. אם נתבקש לתאר את המצב כיום במונחים של מנחם בגין, נאמר בצער שכיום אין שופטים בירושלים.


וכך, המציאות היומיומית טופחת תדירות על פני האידיאלים הנעלים של שיפוט ומשפט - שופטים כושלים, חפים מפשע נענשים, אשמים יוצאים ללא סנקציה, בעוד שהציבור דבק בעיקרון ובאידיאל של צדק עיוור ורוצה שימשיך להיות אחד המרכזיים בחיינו.


סיפורו של הסדר הטיעון

איך הגענו למצב הנוכחי? כיאה לסיפור מוזר, גם סיפור לידתה של עסקת הטיעון הוא מוזר. למרות שהיה שימוש מסוים במכשיר בבתי משפט פליליים בארה”ב החל מהמאה ה־19, שימוש מסיבי בעסקאות טיעון החל במקביל לתקופת היובש. בשנת 1920 הועבר בארה”ב התיקון ה־18 לחוקה, הנקרא “חוק היובש”. במסגרת חוק זה, נאסרו ייצור, אגירת והובלת משקאות אלכוהוליים בארה”ב. האוכלוסייה לא צייתה לחוק היובש ובארה”ב התפתחה תעשיה שחורה של ייצור משקאות אלכוהוליים או הברחתם מקנדה, שינוע לא חוקי, מכירה וצריכה למרות האיסור המפורש. עם העברת התיקון ה־18 לחוקה, החלו רשויות החוק לאכוף

אותו, דבר שגרם למעצרם של אלפי אנשים ולהעמדתם לדין באשמות שונות הכרוכות בהפרת האיסור. בתי המשפט נאטמו כמעט בן־לילה בנאשמים, ומינהלות בתי המשפט חיפשו דרכים להקל על העומס שהוטל על השופטים והציעו את מסלול הסדרי/עסקאות הטיעון: התובעים ועורכי הדין ינהלו מו”מ מהיר, יגיעו להסדר - מקל, בדרך כלל - והשופטים יאשרו את ההסדרים.


עד 1933, כאשר בוטל התיקון ה־18 והסתיימה תקופת היובש, כבר השתרש מנהג עסקאות הטיעון בעולם המשפט האמריקאי ולאיש לא היה עניין בשינוי הסטטוס קוו: התובעים אהבו את הכוח האדיר שנמסר לידיהם חינם אין כסף – הם כבר לא נאלצו להיאבק באולמות משפט, להציג עובדות, להילחם על חוקיות השגתם, לסתור גרסאות מתחרות. כל שהיה עליהם לעשות הוא לאיים על הנאשמים וסנגוריהם בעונשים אימתניים, להציע המתקת הגלולה המרה בתמורה להודאה באשמה, ובינגו! הרי לך ניצחון משפטי נוסף (הרשעה). גם הסניגורים לא מצאו פגם בסידור; הם “סגרו” תיקים מהר, בישרו ללקוח שלהם שבזכות פעולתם הנמרצת הם השיגו לו עונש מופחת, אספו את שכרם ואצו לתיק ולתשלום הבאים. והשופטים? הם מצאו את עצמם פטורים מן הצורך לנהל משפטים מייגעים ואינסופיים, לכתוב פסקי דין מנומקים, לקבוע מה הייתה האמת. כבודם במקומו נשאר, כמו גם משכורתם, והם גם חסכו את התסבוכות הקשורות בערעור על פסיקתם. עבודת הפרך המשפטית התאדתה "בדרך פלא" ונעלמה.


כמובן שהמשוואה המתוארת, שבה כולם זוכים מן ההפקר, אינה בת קיימא; מישהו צריך לשלם את המחיר. ואכן, שני לוזרים כבדים היו למגפת עסקאות הטיעון: הנאשמים, שרבים מהם שוכנעו על ידי סנגוריהם להודות בעבירות שלא ביצעו כלל על מנת לזכות, לכאורה, בהקלות ממשיות בעונשם.


"גמור עם זה כעת, כאשר מציעים לך עסקה טובה כל כך", הציעו ומציעים סנגורים ללקוחותיהם; "שב קצת בכלא ושוב לחיים התקינים שלך, במקום להיות עצור עד קץ הימים ולכרוע תחת נטל המשפט הבלתי נגמר". וכמובן, גם שמו הטוב ויוקרתו, ואיתם חוסנו החברתי של מוסד המשפט, סבלו מכה ניצחת. כבר אין צורך יותר לשאוף למיצוי זכויות ולמשפט צדק. בעידן עסקאות הטיעון, יש מטרה ואידיאל חדשים: עסקה טובה!


ממכורתו בארה”ב, מוסד עסקאות הטיעון התפשט כמו אש בשדה קוצים: כיום יותר משבעים מדינות משתמשות בכלי הזה לסיום מרבית התיקים הפליליים שלהן, מדינות מגוונות כסין, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, ניגריה, גרמניה, אוסטרליה, נורווגיה, פינלנד, פקיסטן ורומניה. גם השופטים בארץ קפצו על עגלת עסקאות הטיעון כמוצאי שלל רב, ובשנים האחרונות וגם בימים אלה הציבור מתבשר תדירות שעבריינים הנאשמים בפלילים בארץ - כולל שרים, ראשי ערים וגם (להבדיל?) ראשי ארגוני פשע יוצאים מבית המשפט בעונשים קלים וללא מיצוי החקירה וקביעת האמת העובדתית והמשפטית.


הפתרון הכמותי המצטייר הוא הפחתה דרמטית בכמות התיקים האזרחיים המובאים בפני שופטים. יש להעביר את תפקיד משכיני השלום מידי השופטים לידי משכיני שלום, מגשרים ומפשרים מקצועיים. על השופטים להימנע מפעילות שאינה שיפוטית ולהעביר את הרוב המכריע של תיקים אזרחיים למנגנונים מקצועיים ולא מקצועיים שיישבו את הסכסוכים

כאשר השופטים מנסים להצדיק את העובדה שהם נמנעים מפסיקה, הם משמיעים אמירות שמתאימות אולי למשפט האזרחי העוסק בסכסוכים בין אזרחים ואינן מתאימות למשפט הפלילי. יש שופטים שאוהבים להציג עצמם כ"משכיני שלום" ולא כחורצי דין. הם מעדיפים לדמות עצמם לאהרן הכהן הגדול, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ואשר האמת והצדק היו משניים אצלו לעומת השלום בין הבריות. במשפט האזרחי התוצאה של גישה זו היא שרוב התביעות האזרחיות בעולם וגם בארץ מסתיימות בהסכמי פשרה חמוצים בין הצדדים, ואין הכרעת דין הקובעת מי פגע במי, מי הפר חוזה, מי הלבין את פני חברו. נושאים שמתחילים בכתב התביעה ובכתב ההגנה במונחים של ערכים מוסריים וחברתיים, מומרים במהלך הדיון המשפטי למונחים של ערכים שקליים ומסתכמים בפשרה שעורכי הדין מנהלים ביניהם ומובאים לשופט אשר שש לברך עליהם ולאשר אותם ולפטור עצמו מעולו של התפקיד שקיבל מהריבון - ללמוד מה היה, לקבוע מי צודק ולגזור עונש על האשם.


כשהשופטים באים לדבר ספציפית על המשפט הפלילי, הם מעלים טיעונים שערכים חדשים לעיתים גוברים על ערך האמת והצדק. כבוד האדם, הליך תקין, ביטחון המדינה, מניעת עינוי דין, מניעת שסעים חברתיים - כל אלה מספקים נחמה לשופטים בעמדם מול המראה הפרטית שלהם והחברתית של כולנו.


נראה שהשופטים אינם מבינים שהימנעות משפיטה ומפסיקה פוגעת אנושות במוסד השפיטה ובדימוי של השופטים כאנשים מורמים מעם. אולם בית המשפט הפך לחדר עסקאות והשופטים הפכו במקרה הטוב לפסיביים לחלוטין, ובמקרים אחרים למי שמעודדים את הצדדים לצאת מהאולם ללא הכרעת דין.


בעד ונגד פרקטיקת עסקאות הטיעון

לא מפתיע לגלות שמוסד עסקאות הטיעון מעורר רגשות עזים של תמיכה והתנגדות; הטיעונים בעד ונגד נוגעים כמעט בכל שטח רעיוני, פרגמטי, אתי, כלכלי - ואפילו בנושאי זהות ופוליטיקה.


התומכים בעסקאות טיעון מזדרזים להזכיר את מצבה העגום של מערכת המשפט קודם אימוץ הפרקטיקה. בתי המשפט היו עמוסים לעייפה, משפטים התארכו עד אין קץ ועינוי הדין הפך לפרקטיקה השלטת. לטענת התומכים בפרקטיקה, עסקאות הטיעון מאפשרות לבתי המשפט להפנות משאבים יקרים ונחוצים כדי לקיים הליכים משפטיים מורכבים וארוכים במקרים "חשובים".


אנציקלופדיה בריטניקה, במהדורתה האינטרנטית, מגישה ערך מורחב תחת הכותרת "רווחי עסקאות הטיעון", שבו היא מנתחת את הרווחים האפשריים לשופטים, תובעים, סנגורים ונאשמים. חלק מן הטיעונים המובאים יגרמו להרמת גבות אצל רובנו, למשל, הטיעון ש"הרווח המרכזי של עסקאות טיעון, לתובעים וסנגורים כאחד, הוא שאיש מהם אינו מסתכן בהפסד מוחלט בהליך (המשפטי)".


ברור שהתומכים העיקריים בעסקאות טיעון הם תובעים. ההליך נותן בידם כוח כמעט בלתי מוגבל בקביעת תנאי הפתיחה של המו”מ שלהם עם הסנגורים, מאפשר להם להראות אחוז “הצלחות" אדיר, ומייצר מצב פסיכולוגי שבו הסנגורים נאלצים להיזהר מאוד ב"כבוד" עמיתיהם התובעים, למען לא יבולע ללקוחותיהם (ולהם כמובן).


גם סנגורים, שופטים ואפילו נאשמים יכולים להצביע על יתרונות השיטה. הסנגורים אינם נאלצים לכלות את ימיהם בהתכתשות בבתי משפט, השופטים, כאמור, אינם כורעים תחת נטל התיקים ועבודת הפרך הקשורה בניהולם, ואפילו נאשמים יכולים לדווח שקיבלו “עסקה מוצלחת" בדמות “הנחה” משמעותית בתקופת העונש שנגזרה עליהם בהשוואה לאיום הראשוני של התובעים. המתנגדים לעסקאות טיעון דוחים את הפרקטיקה במישורים הפילוסופי והפרגמטי כאחד. במישור הפילוסופי, הטענה היא שפרקטיקת עסקאות הטיעון “חיסלה" למעשה את המוסד של “משפט צדק". אנשים מתוך ומחוץ למערכת כבר אינם רואים בעשיית צדק ערך חברתי נעלה. הוא הוחלף בערך שונה לחלוטין של “עשיית עסקה”. הנורמות החברתיות הנעלות הומרו בנורמות מסחריות גרידא - לא פחות חשובות, אולי, אבל בפירוש שונות בהשפעתן על החברה שבה הן פועלות.


ברמה הפרגמטית, חוקרים כגון הפרופסור למשפטים סטיבן גרוסמן, מבית הספר למשפט של אוניברסיטת בולטימור, כתב שבתי המשפט “למעשה מענישים את אותם האנשים הבוחרים להשתמש בזכותם החוקתית למשפט”. הסטטיסטיקה תומכת בקביעה זו. בדיקה של פסקי הדין בעיר בולטימור הראתה שנאשמים ש"התעקשו" לנהל משפט נשפטו בממוצע לשנתיים ועשרה חודשים מאסר, בעוד שנאשמים שהסכימו לעסקת טיעון נשפטו בממוצע לארבעה חודשי מאסר בלבד.


גם ברמת השקיפות, נשמעים טיעונים רבים כנגד עסקאות טיעון. למעשה, התהליך כולו מתנהל מאחורי דלתיים סגורות, פתח למניפולציות, איומים, עסקאות ביניים והסדרים שספק אם חשיפה לאור היום הייתה מאפשרת את קיומם.


גם ה"שחקנים הראשיים" לכאורה, הנאשמים, משלמים מחיר יקר על עסקאות הטיעון. שיעור לא מבוטל מהם (כ־15% בארה"ב) מודה באשמה למרות היותו חף מפשע רק על מנת לסיים את הסיוט. לעיתים קרובות הם אינם מבינים את מלא המשמעויות של הודאה באשמה והרשעה מבחינת החוק, ההשלכות החברתיות, התעסוקתיות, הכלכליות, תנאי אסיר ברישיון ועוד. לטעמם, הם “סוגרים עניין" מהר, אבל "העניין" אינו נסגר בגזר הדין, הוא רק מתחיל.


מה אפשר לעשות

מטרתנו במאמר זה להאיר את המצב שבו מצויה מערכת המשפט ולעורר חשיבה כיצד ניתן לשקם את מוסד השפיטה ואת מעמד השופטים, לאזן את מקבילית הכוחות בין התובעים, הסנגורים, לייצב את זכויות הנאשמים ולהבטיח ככל האפשר קיום הליך משפטי הוגן והגון, פומבי ומעורר אמון. אנו מאמינים שהציבור כמה למנגנון שעושה משפט ועושה צדק, אוכף את החוק, קורא לצדיק צדיק ולרשע רשע ומוציא את האמת לאור.


כדי להגיע לכך, יש צורך לטפל בכמות השופטים, בהליך בחירתם, בהליך הכשרתם ובדרך ניתוב התיקים לטיפולם.


בישראל יש כ־750 שופטים ועוד כמאה רשמים. הם מתמודדים עם כ־ 850 אלף תיקים הנפתחים בכל שנה, כלומר בממוצע כאלף תיקים לשופט בשנת עבודה. ברור שבכמות כזאת של תיקים אין יכולת לשופטים לעשות את המצופה מהם - לרדת לחקר האמת תחת סדרי הדין הנוקשים והמסורבלים ולכתוב פסקי דין מנומקים וערכיים. לדעתנו, הפתרון אינו בהגדלת מספר השופטים, אלא בהפניה מדויקת ומצומצמת של תיקים לשפיטה.


השופטים צריכים להתמקד בתיקים הפליליים ובהם לחתור לחקר האמת ולהכרעת דין. בהמשך לרפורמה בסדר הדין האזרחי שהפכה את ההליכים לפשוטים ומהירים יותר, יש מקום לרפורמה דומה גם בסדר הדין הפלילי. רפורמה כזאת יכולה לקצר את ההליכים הפליליים, למנוע עינוי דין ולאפשר לשופטים לשפוט

בבתי הדין המחוזיים כ־45% מהתיקים המטופלים כל שנה הם תיקים אזרחיים ולא פליליים. בתיקים מחוזיים שתקועים במלאי בנוסף לכמות השנתית, כ־90% הם תיקים אזרחיים ולא פליליים.


גם בבתי משפט השלום כ־45% מהתיקים המטופלים כל שנה הם אזרחיים ולא פליליים, ומתוך המלאי התקוע בבתי משפט השלום, למעלה מ־70% הם תיקים אזרחיים. כ־60% משופטי בתי הדין המחוזיים העידו כי הם מטפלים בתיקים אזרחיים בלבד. בערכאת השלום כ־70% מן השופטים דיווחו שהם מטפלים אך ורק

בעניינים אזרחיים.


הפתרון הכמותי המצטייר, אפוא, הוא הפחתה דרמטית בכמות התיקים האזרחיים המובאים בפני שופטים. תיקים אזרחיים עוסקים ביחסים בין אדם לחברו וברוב המקרים כאן עדיפה דרכו של אהרן הכהן על דרכו של משה רבנו. יש להעביר את תפקיד משכיני השלום מידי השופטים לידי משכיני שלום, מגשרים ומפשרים מקצועיים. השופטים אינם מיומנים בכך ואינם אמונים על כך. במקום ששופטים ינסו בדרכם הסמכותית להשכין שלום ולהעדיף פשרה על משפט, עליהם להימנע מפעילות שאינה שיפוטית ולהעביר את הרוב המכריע של תיקים אזרחיים למנגנונים מקצועיים וגם לא מקצועיים שיישבו את הסכסוכים.


יש להעדיף מנגנונים המיישבים סכסוכים בהסכמה כמו גישור, פישור ומשא ומתן, כי מנגנונים אלה מאפשרים שיקום היחסים בין הצדדים וגם תוצאה שכל הנוגעים בדבר מסכימים עליה. בתיקים אזרחיים, שבהם היחסים בין הצדדים טעונים מדי ונדרשת הכרעה, יש לנתב את הצדדים לבוררות מוסכמת ומחייבת. יש כיום גם שופטים בדימוס שמקיימים מעין מערכות משפט פרטיות אשר בהן נסגרות תביעות גדולות ומסובכות בזמן הרבה יותר קצר מאשר בהליך שמתקיים בבית המשפט. בינואר 2021 נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, אשר אמורות להפנות תיקים אזרחיים רבים לגישור לפני קיום הליך המשפטי במנגנון המוכר בשם "פגישת מהו"ת" (מידע, היכרות ותיאום) ובכך להוריד מהשופטים חלק מנטל התביעות האזרחיות. בפועל, רק כ־4% מהתיקים האזרחיים אכן נשלחים למגשרי המהו”ת וברור שצריך להגדיל משמעותית את שיעורם.


כאמור, בטיפול בתיקים הפליליים יש להעלות את איכות השופטים ואת איכות השפיטה. לאחרונה התקשורת מציפה מקרים של קלקולים בהליכי המיון של שופטים חדשים, קבלת שופטים שאינם עומדים באמות המידה שנקבעו, מתוך שיקולים לא ענייניים. כדי להבטיח שרק מי שראוי להיות שופט יכהן בתפקיד נכבד זה, יש לשכלל את הליך המיון ואת השקיפות בו הוא נעשה.


השלב הבא הוא בהכשרת השופטים. כיום חלק נכבד מהכשרת השופטים עוסק בהכנתם לנהל מו"מ באולם המשפט והם אף מנסים לרכוש מיומנויות של גישור. לדעתנו, חינוך השופטים צריך למקד אותם בתפקידם המסורתי. הדבר מתחיל בהקניית החשיבות של עשיית משפט אמת, של עמידה על הערכים והנורמות החברתיות, על ציות לחוק ואכיפתו ועל עשיית צדק. השופטים אמורים להכיר את החלופות הרבות שיש למשפט, בעיקר האזרחי, אבל לא להתיימר להפעיל אותן בעצמם באולם המשפט כמפשרים, מגשרים או אפילו בוררים. אין זה תפקידם, הם אינם מיומנים בכך, ואילו מחוץ לאולם המשפט יש שפע של בעלי מקצוע בתחומים אלה שיעשו את המלאכה מחוץ לכותלי בית המשפט.


השופטים צריכים להתמקד בתיקים הפליליים ובהם לחתור לחקר האמת ולהכרעת דין, כפי שהציבור מצפה מהם לעשות. בהמשך לרפורמה בסדר הדין האזרחי שהפכה את ההליכים לפשוטים ומהירים יותר, יש מקום לרפורמה דומה גם בסדר הדין הפלילי. רפורמה כזאת יכולה לקצר את ההליכים הפליליים, למנוע עינוי דין ולאפשר לשופטים לשפוט. התמקדות השופטים בתפקידם המסורתי, כפי שמשה תיאר אותו ליתרו, תעלה את קרנם של השופטים ותחזיר לבית המשפט את המעמד הרם שמגיע לו. השופטים הם משאב נדיר של המדינה וחבל לבזבז אותו על מאמצים לפעול כמגשרים ומפשרים.


גם חלק גדול מאוד מסכסוכי העבודה צריכים להיפתר מחוץ לכותלי בית המשפט במנגנונים חליפיים המיועדים לייצר פתרון בהסכמה ולא בהכרעה. בעניין זה יש גם להחיל את רעיון המהו”ת בבתי הדין לעבודה ולהפנות סכסוכים רבים למגשרים שהתמחו בתחום. נציין כאן, שהחוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה חוסך זמן שיפוטי יקר ומפנה חלק נכבד מהתביעות אל מנגנונים חליפיים של יישוב סכסוכים, כגון: גישור, גירושין בשיתוף פעולה וכמובן מנגנונים שמיועדים להביא לשלום בית ולשיקום משפחות.


הגיעה העת להפריד בין המושג "עסקה" לבין המושג "משפט". יתכבדו עושי העסקאות ויעשו אותן מחוץ לכותלי בתי המשפט, ויתכבדו שופטי ישראל והעולם וישובו לעשות במה שנועדו לו: משפט צדק.





הכתבה פורסמה בגיליון השישי של כתב העת "עיין ערך: גישור", שראה אור באפריל 2022

_________________

ד"ר דורון פלאי הוא חוקר, לומד ומלמד סוגיות הקשורות לסיכסוכים בין תרבויות והגישות לניהולם/פתרונם, עם התמקדות באיסלם, ערבים וחברות שבטיות, מסורתיות. דורון משמש כעמית מחקר והוראה ב-(SCI) Safe Communities Institute ובאוניברסיטת דרום קליפורניה (USC).

כתובתו: dp_454@usc.edu


ד"ר דיויד שמעוני (דייב) עוסק בגישור משנת 2001 משמש כמנהל אקדמי של קבוצת גושרים, מוסמך כמגשר מהו"ת וכמדריך פרקטיקום. כיהן כיו"ר ארגון המגשרים בישראל בשנים 2016-2020 .

כתובתו: shdavid49@gmail.com


190 צפיות0 תגובות