top of page

אפשר לדבר פוליטיקה בלי לריב

(*) מי לא שמע לאחרונה סיפור על חברים קרובים שהפסיקו לדבר בגלל הרפורמה? אנחנו שומעים סיפורים כאלה בכל מקום - בתוך משפחות, בין חברים ותיקים, במשרד, במילואים ואפילו בארוחות שישי...



כפי שזה נראה, הויכוח על הרפורמה חצה כבר מזמן את קו הגבול של עוד ויכוח פוליטי בישראל. יש משהו יוצא דופן בעוצמות וברגש שהויכוח הזה מעורר שראוי לתת עליו את הדעת. הוא משפיע על מערכות יחסים ומעמיד במבחן חברויות של שנים. אז איך שומרים על מערכות יחסים במציאות פוליטית מפולגת ומשוסעת?


הרפורמה נתפסת על ידי שני הצדדים כמאבק על ערכים ועל דמותה של המדינה. תומכי הרפורמה מעוניינים לאפשר לממשלה ליישם באופן מלא את מדיניות הקואליציה ללא הפרעה, באמצעות ריסון כוחו של בית המשפט העליון הנתפס כמעוז כוח שמאלני המפריע לממשלה ליישם את מדיניותה. מתנגדי הרפורמה, מנגד, מתנגדים לכל מהלך שמטרתו להחליש את מערכת הבלמים והאיזונים העדינה הקיימת בין הרשויות בהעדר חוקה, כאשר מהלכי הממשלה נתפסים כפגיעה ישירה בדמוקרטיה ובצביון הליברלי של המדינה וניסיון לבצע הפיכה משטרית באמצעות חקיקה. ויכוח שכרוך בערכים הוא בדרך כלל ויכוח טעון כיוון שכל צד מחזיק בעמדה שערכיו חשובים יותר ובלתי ניתנים לפשרה. בנוסף, אנו נוטים להאמין שלתוצאות הויכוח הזה השפעה ישירה על חיינו ועל עתיד ילדינו בארץ הזאת לכן הנושא מעורר בנו רגשות. אנחנו מגיעים לויכוח הזה עם שכנוע פנימי עמוק שעמדתנו היא הצודקת לכן הנטייה הטבעית שלנו תהיה לנסות לשכנע, להעמיד את הצד השני על טעותו. במצב הזה של שכנוע עמוק אנו מאוד מתקשים להכיל עמדות מנוגדות ולהפנות להן קשב.


נתוני הפתיחה, אם כן, שאיתם אנחנו באים לויכוח הפוליטי, אינם מותירים לשיח סיכוי גבוה להתפתח בצורה חיובית. מטרתנו במאמר זה היא דווקא להציע כלים, שאם נהיה מודעים להם, יהיה לנו קל יותר להתווכח בלי לדרדר את השיח. הדגשתי את המילה "להתווכח" כי המטרה היא לא תמיד להסכים. למעשה, מעטים הם הויכוחים הפוליטיים שיסתיימו בשכנוע והסכמה. עצם החלפת הדעות, התקשורת וההקשבה בין אנשים שחושבים אחרת היא חשובה.


ג'וליה מינסון (Prof. Julia Minson) היא פרופסורית למו"מ בהרווארד שמתמחה בפסיכולוגיה שמלווה תהליכים של ויכוח וחילוקי דעות. מינסון מצאה במחקרים שלה שקיים פער ניכר בין האופן שבו אנחנו תופסים את הצד השני לדעותיו האמיתיות (Perception Gap), הפער הזה גורם לכך שאנחנו נוטים לייחס לצד השני דעות קיצוניות ממה שהם באמת. המסקנות הללו של מינסון התבססו על מחקרים שנערכו בקרב תומכי מפלגות יריבות בארה"ב, רפובליקנים מול דמוקרטים. בישראל נערך מחקר דומה. מצביעי ימין נשאלו כמה חשוב לדעתכם למצביעי מרכז-שמאל לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בדגש על יהודית, הנשאלים העריכו שמצביעי שמאל מרכז אינם מייחסים חשיבות לאופיה היהודי של המדינה. מצביעי שמאל מרכז לעומת זאת העריכו שלמצביעי ימין פחות חשוב שישראל תשמור על צביונה כמדינה דמוקרטית. כאשר נבדקו דעותיהן האמיתיות של הנשאלים, התברר ששני הצדדים העריכו בצורה לא נכונה מה הצד השני חושב. למעלה מ-90 אחוז ממצביעי הימין רואים חשיבות רבה בשמירה על צביונה של המדינה כמדינה דמוקרטית, ולמעלה מ-90 אחוז ממצביעי שמאל מרכז רואים חשיבות רבה בשמירת צביונה של המדינה כמדינה יהודית.


אז מסתבר שאנחנו נוטים להקצין את דעותיו של הצד השני אבל למעשה הסיבה שזה קורה היא שאנחנו ממעטים להיכנס לשיחה עם בעלי דעות פוליטיות אחרות משלנו, מחשש שהשיחה תדרדר למחוזות לא טובים ותקלקל מערכות יחסים. ההמנעות משיחה גורמת לכך שאנחנו מניחים הנחות מוקדמות לגבי הצד השני (שחלקן תלושות מהמציאות) וממעטים מאוד להקשיב באמת למה שיש לו לומר. לדעת מינסון, סיבה נוספת לכך שאנחנו נמנעים משיחה קשה היא שאנחנו מניחים שלצד השני אין עניין לשמוע אותנו, הוא בא קודם כל לשכנע. מאחר שאנו מניחים כי לצד השני אין ענין להקשיב לנו, אנו רואים בויכוח הפוליטי כחסר טעם.


עוד דפוס פעולה שזיהתה מינסון – שאינו מסייע לתקשורת בין המחנות אלא להיפך – היא הנטייה הטבעית שלנו, מחד, להתעלם מעובדות שאינן נוחות לנו, ומאידך, לאמץ מידע שמתיישב עם הדעות שלנו. בעקבות נטיית הלב שלנו, אנחנו מוצאים עצמנו ברשתות החברתיות מוקפים באנשים שחושבים כמונו. אנחנו ממעטים מאוד לקרוא טקסטים של אנשים שחושבים אחרת. לנטייה הטבעית הזאת מתחבר האלגוריתם של הרשתות החברתיות, שבאופן מובנה מחפש לשדך לנו תכנים של אנשים שחושבים כמונו. התופעה הזאת של השתבללות באזורי הנוחות שלנו נקראת בעולם המקצועי Filter Bubbles וגורמת להעמקת הקיטוב בינינו.


הפתרון, לדעת מינסון וחוקרים נוספים, טמון בשינוי מטרות השיחה. אם באנו לשכנע, רוב הסיכויים שהשיחה תגיע במוקדם או במאוחר למבוי סתום. אי-ההצלחה לשכנע מייצרת תסכול וכעס ותביא לעיתים קרובות להתדרדרות השיח. לעומת זאת, אם אנחנו פנויים גם להקשיב וללמוד, נצליח לקיים שיחה הרבה יותר פרודוקטיבית. מינסון מצאה שכאשר אנחנו מגלים התעניינות וסקרנות טבעית בעמדות של הצד השני (Willing to learn), הוא יעריך אותנו יותר ויהיה פתוח להקשיב לנו. למעשה, לטענתה, הקשבה היא טכניקת שכנוע מעולה שכן אנשים שחשים שמקשיבים להם, פתוחים יותר לשכנוע (אחרי שהקשיבו להם). מנגד, ניסיון שכנוע שאין בצידו הקשבה והתעניינות בצד השני מעורר התנגדות. אדם שלא הקשיבו לו, אינו פנוי להקשיב ובמיוחד אינו פנוי לשקול את הטענות הנגדיות אף אם יש בהן הגיון רב.


חשוב אם כן לשנות גישה כשניגשים לויכוח פוליטי, במיוחד בנושאים רגישים כמו הרפורמה. לעבור מ"מוד" (Mode) של שכנוע ל"מוד" של הקשבה והתעניינות. המשמעות של הקשבה אינה בשום אופן הסכמה. אני לא מוותר על הטיעונים שלי אך אני טוען אותם בחוכמה לאחר שהקשבתי לצד השני והבעתי התעניינות במה שיש לו לומר. מנקודה זו אקבל פרטנר טוב יותר לשיחה, השיחה תתנהל בצורה נינוחה יותר, ואוכל להביע את דעתי בהתייחסות ישירה לארגומנטים שלו. לנקודה האחרונה חשיבות שכן במצב שבו מיהרנו לנסות ולשכנע אנחנו מניחים הנחות מוקדמות לגבי המניעים והדעות של הצד השני, הנחות שהן לא פעם תלושות מהמציאות, דבר שרק מגביר את ההתנגדות והופך את הוויכוח לשיח חירשים.


אז איך משדרים הקשבה והתעניינות?

מינסון גורסת שהקשבה כשלעצמה אינה מספיקה. כדי ליצור את האווירה הנכונה, אנחנו צריכים להיות אקטיבים באופן שבו אנחנו משדרים הקשבה ולמה הכוונה? לא די להקשיב, יש לגלות התעניינות. הדרך הטובה ביותר להביע התעניינות היא לשאול שאלות פתוחות מתוך סקרנות (Genuine Curiosity). לשקף מדי פעם את מה שנאמר ("אם הבנתי אותך נכון..") ולהשתמש בשפת גוף (הנהון שמשדר הקשבה, טון דיבור נינוח וצורת ישיבה שהיא מסבירת פנים).


בנוסף להקשבה אפקטיבית, לאופן שבו אנחנו אומרים את הדברים יש משמעות גדולה. כך לדוגמה, אחת הטכניקות המשמעותיות ביותר בניהול "שיחה קשה" היא היכולת למצוא את המשותף ולהדגיש את נקודות ההסכמה גם בוויכוחים הכי קשים ("אנחנו מסכימים ש.."). בהקשר של הרפורמה, נוכל להדגיש כדוגמה את ההסכמה שלנו בצורך בתיקונים במערכת המשפט לצד העובדה שאנו חלוקים על הדרך. הדגשת המוסכם משפרת מאוד את היכולת לדון במחלוקות.


הכרה בפרספקטיבה של האחר היא טכניקה נוספת שמסייעת בבנייה של שיחה פרודוקטיבית. עמדנו על כך שאם נשדר התעניינות במה שיש לצד השני לומר נקבל פרטנר טוב יותר לשיחה. על אותו בסיס, כשאנחנו מתייחסים תוך כדי ויכוח לעמדות של הצד השני אנחנו משדרים לו שאנחנו רואים אותו ומכבדים את עמדותיו. לא זו בלבד, אם תיארנו נכון את עמדתו, הוא יעריך אותנו אפילו יותר כי חזרה על הדברים היא בבחינת הוכחה שהקשבנו לו באמת. לכן אם בחרתי לפתוח משפט בביטוי כמו: "אני מבינה את מה שאתה אומר... יחד עם זאת..." שיפרתי את הדיון וסביר להניח שהצד השני יהיה סבלני יותר לשמוע ביקורת חריפה שאשמיע בהמשך.


נקודה נוספת נוגעת לאופן שבו אנחנו מנסחים את הטיעון שלנו. ככלל, צורת טיעון שהיא החלטית, נחרצת, ואינה מותירה מקום לספקות, עשויה לעורר התנגדות. לכן ההמלצה היא תמיד להשתמש בשפה שמותירה מקום לספק; כשאני מותיר מקום לספק אני משדר צניעות, מכיר באפשרות שהמציאות היא מורכבת ויתכן שהאמת אינה נמצאת בהכרח בצד אחד, ובמיוחד משדר מסר של תקשורת מקרבת, נכונות לשמוע וללמוד גם מהצד השני. האופן שבו אני משדר את התחושה הזו היא בשימוש בביטויים כמו "אני נוטה לחשוב ש..." במקום לקבוע כי המציאות היא כך וכך ואין בלתה. כך גם בהצגת עובדות התומכות בטיעון שלי אקפיד להשתמש בביטויים כמו: "יתכן ש.."; אני חושב שזה אפשרי ש..."; "יתכן וזו הסיבה לכך ש..." וכדומה. לסיכום נקודה זו, סגנון פסקני ונחרץ (שאינו מכיר באפשרות של מציאות אחרת או בקיומן של תפיסות שונות של המציאות) אינו מסייע ליצירת תקשורת מקרבת וראוי להיות ערים לכך כשאנחנו מעלים את הטיעון שלנו בפני הצד השני.


ניהול ויכוח פוליטי בין אנשים קרובים בקבוצות ווטסאפ (או במדיות דיגיטליות אחרות כמו רשתות חברתיות) היא תקשורת לא מומלצת בלשון המעטה. בוודאי כשמדובר בהתכתבות בין אנשים שיש ביניהם מערכות יחסים קרובות כמו משפחות וחברים. ההסבר לכך הוא פשוט. בתקשורת ווטסאפ קשה מאוד להעביר ניואנסים. קשה להעביר רגשות. שפת הגוף אינה נראית. בשל כך, כל אמירה גם המתונה ביותר, עלולה להתפרש בצורות שונות מכווונתן המקורית ולעורר תרעומת. לכל אלה נוספת הנטייה להתלהם ולהקצין עמדות בתקשורת מסוג זה שבוודאי אינה מוסיפה. תקשורת מסוג זה גם נעדרת את היכולת להפיס כעס באמצעות שפת גוף. כתוצאה מכך, שיחות בסוג התקשורת הזה נוטות להתדרדר ומועדות לפורענות. תקשורת ווטסאפ היא לצערנו מדיום נפוץ מאוד לניהול ויכוחים פוליטיים, גם בין אנשים קרובים, שרצוי להמנע ממנה או לפחות להיות מודעים לסכנות הטמונות בה ולנקוט במשנה זהירות בבחירת המילים.



כמה מילים על תפקידנו כמגשרים. אני מאמינה שתפקידנו הצנוע כמגשרים במשבר החברתי הנוכחי היא להנחיל את השפה החדשה הזאת הלאה. אסור שמערכות יחסים תפגענה כתוצאה ממחלוקת פוליטית. אם נצליח לשמר ולו מערכת יחסים אחת בעצה טובה והכוונה, תהיה זו תרומתנו הצנועה למציאות הלא פשוטה.


_____________

(*) מאמר זה הוא חלק מהרצאה רחבה ומעמיקה יותר שמציעה, בין היתר, כלים להדברות טובה יותר בנושא הרפורמה. ארגונים, פרטים או חברות המעוניינים להזמין הרצאה פרונטלית בנושא מוזמנים לפנות לדוא"ל – docalaw@gmail.com.


הכותבת היא עורכת דין, מגשרת ובוררת.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page